שמי יונתן, בן 49. אני אח מוסמך במשמרת לילה במרכז הרפואי ת”א ע”ש סוראסקי. כבר עשרים שנה שאני שם, ראיתי כמעט הכל.
אני גרוש שמונה שנים, ואב לבן אחד, אמיר, שהוא עכשיו בן 16. הוא גר איתי. ילד טוב, אחראי, לומד מצטיין, אף פעם לא עשה לי בעיות.
האמת שזה לא לגמרי נכון. הייתה בעיה אחת הכי קשה בחיי. ולא באשמתו.
לפני כחצי שנה אמיר התחיל להתלונן על כאבי ראש. בהתחלה חשבתי שאולי זה מהעיניים, ואולי זקוק למשקפיים. לקחתי אותו לרופאת עיניים, בדיקות הכל תקין.
הכאבים נמשכו. אחר כך התחיל בחילות בבקרים. חשבתי שאולי זה משהו שהוא אוכל בבית הספר. התחלתי להכין לו אוכל טרי מהבית, אבל הבחילות לא עברו.
בוקר אחד מצאתי אותו בשירותים מקיא, פניו חיוורות. אמר שמסתחרר לו, שהכול מסתובב. לקחתי אותו מיד למיון באיכילוב. בדיקות דם, הכל תקין. הרופא אמר שכנראה לחץ נפשי, שלפעמים בני נוער מגיבים ככה ללחץ לימודי.
אבל אני עובד עשרים שנה עם חולים, התחושה שלי אמרה שזו לא חרדה. התעקשתי על בדיקות נוספות. הרופא הביט בי כאילו אני מגזים, אבל בסופו של דבר שלחו אותו ל-CT מוח.
אני זוכר מצוין את היום ההוא, יום שלישי. הייתי בעבודה וקיבלתי שיחה מהמרכז הרפואי שבו בדקו את אמיר. ביקשו שאגיע בדחיפות.
עזבתי את המשמרת באמצע, טסתי ברכב לבית החולים. העבירו אותי לחדר רופא. נוירולוג כבן חמישים עם הבעה קשה אמר לי:
אביב, מצאנו משהו בבדיקת ה-CT של הבן שלך. יש לו גידול במוח. נצטרך להשלים עוד בדיקות כדי להבין בדיוק איזה סוג ועד כמה המצב מתקדם.”
וזהו, העולם שלי קרס. אני שנתתי כבר מאות בשורות רעות למטופלים ולמשפחות, שחשבתי שאין חדשות שיכולות לזעזע אותי. לא היה דבר שיכול להכין אותי למילים האלו על בני שלי.
הימים הבאים היו גיהינום של בדיקות MRI, ביופסיה, פגישות עם אונקולוגים, מושגים רפואיים שאני מכיר בעל פה, אבל פתאום נשמעים כמו גזר דין.
גליובלסטומה מולטיפורמה, דרגה 4, תוקפן, ממוקם במקום שלא ניתן לנתח. הטיפול כימותרפיה והקרנות בתקווה להאט. אבל הסיכויים רעים.
האונקולוג הסביר בקור רוח. אמיר ישב לידי הילד שלי, התינוק שלי ושמע שיש לו גידול קטלני במוח.
אני הולך למות? הוא שאל בשקט, בקול שלא אשכח לעולם.
הרופא הביט בו עם אותה חמלה מקצועית שגם אני נאלצתי ללבוש לא פעם. נעשה הכל כדי לתת לך עוד זמן, אמר.
עוד זמן. לא “תחלים”, לא “תהיה בסדר”. פשוט עוד זמן.
באותו ערב, אמיר חיבק אותי חזק: אבא, אל תבכה. נילחם ביחד.
והתחלנו. טיפול כימותרפיה כל שבועיים, אמיר נשירת שיער, ירד במשקל, הקאות בלתי פוסקות, אבל לא התלונן, לא שאל למה אני. תמיד חייך.
החברים מהתיכון באו לבקר, בהתחלה כל הזמן, ואז פחות ופחות. קשה לנערים בגילו להתמודד עם מוות. אבל היה חבר אחד, עומר, שהוא החבר הכי טוב מגיל יסודי, שהמשיך להגיע כל יום. עומר דיבר איתו, עזר לו בשיעורים, שיחק איתו פלייסטיישן גם כשאמיר בקושי החזיק את השלט.
פעם אחת, הכנתי ארוחת ערב ושמעתי אותם משוחחים בחדר, הדלת חצי פתוחה.
אתה מפחד? עומר שאל.
כל הזמן, ענה אמיר, אבל לא אומר לאבא, יש לו מספיק דאגות.
ממה אתה הכי מפחד?
שאביא יישאר לבד. שיסבול. שלא אצליח להיפרד כמו שצריך. שהוא ירגיש אשם במשהו שלא תלוי בו.
לא הצלחתי להחזיק, נכנסתי לחדר שלי כדי שלא ישמעו.
הטיפול לא עוזר. הגידול לא קטן. ההפך. כבר מדברים איתי על טיפולים פליאטיביים, להתמקד באיכות חיים, במה שנשאר.
כמה זמן? אין לדעת. אולי שלושה חודשים, אולי חצי שנה, אולי פחות.
הבוקר אמיר ביקש שאלך איתו לבית הספר. כבר שבועות שלא היה, מתעייף מהר, אבל רצה לראות את החברים, להרגיש רגיל אפילו לכמה שעות.
לקחתי אותו. עזרתי לו לצאת מהרכב. כל כך רזה ושביר. החברים עטפו אותו בחיבוקים, המורה האהובה ניגשה, ראיתי איך הוא מחייך ומרגיש שוב סתם אמיר, לא “הילד החולה”.
כאספתי אותו שלוש שעות אחרי, הוא היה מותש אבל מאושר.
תודה, אבא, אמר לי באוטו. תודה שאתה פה. תודה על הכל. תודה שאתה האבא הכי טוב שיש.
ואתה הילד הכי טוב, עניתי לו.
אבא, אמר פתאום אחרי שתיקה. כשלא אהיה פה, אני רוצה שתהיה שמח. שתמשיך לחיות. אל תבלה את שארית החיים שלך באבל עליי.
אמיר, לא מדברים על זה
אנחנו חייבים לדבר אבא. שנינו יודעים מה עומד לקרות. אני צריך שתבטיח לי שתהיה בסדר, שתמשיך הלאה, שתזכור אותי עם חיוך, לא רק בעצב.
הבטחתי. למרות שאני בספק אם אצליח לקיים.
הלילה הוא ישן בחדרו. הצצתי אליו לפני רגע, שליו ומלאך בשנתו, כמה שהוא עדיין ילד קטן.
מחר בבוקר מגיעה האחות הפליאטיבית לביקור השבועי. מחרתיים פגישה עם האונקולוג, לראות את התוצאות האחרונות אבל כולנו יודעים למה לצפות.
התיישבתי בסלון עם כוס קפה שהתקררה, מביט בתמונות על הקיר אמיר כתינוק, אמיר ביום הראשון לגן, במסיבת 10, אמיר מלפני חצי שנה, בריא, מחייך, לא מודע למה שעומד לבוא.
אין לי מושג איך שורדים דבר כזה; איך חיים אחרי הלוויית ילד, בן 16, עם חיים שלמים שיישארו דמיון בלבד.
אבל עבורו אני ממשיך לנסות. אהיה חזק כל עוד הוא צריך אותי. אחייך בשבילו. אעשה את הכי טוב שאוכל בימים שנותרו.
ומה יקרה אחר כך? אין לי שמץ של מושג. אבל זו דאגה לעתיד. עכשיו חשוב רק להיות כאן איתו.
איך אומרים לילד אהבה כשהשעות קצובות? איך דוחסים אהבה של חיים שלמים לימים או חודשים ספורים?
התגוררתי עם גבר שהכרתי במלון בריאות על שפת הכינרת.
שמי אילנה ואני בת ארבעים ותשע. אני אחות במשמרת לילה
חתול בשם תומר נמצא יום אחד ליד הכניסה לבניין שבו גר.
דניאל אבן-צור גדל בלי אב. ליתר דיוק, אביו היה, אך כשדניאל
גדי רוזנפלד גדל ללא אב. ליתר דיוק, אביו היה קיים, אך
שירה צעדה בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס בדרכה למשרד