שמי אילנה ואני בת ארבעים ותשע. אני אחות במשמרת לילה בבית החולים תל השומר. אני עובדת שם כבר עשרים שנה, עברתי שם הכל וראיתי הכל.
אני גרושה שמונה שנים. יש לי בן יחיד, עומר, שחגג עכשיו שש עשרה. הוא גר איתי. ילד טוב. אחראי. לומד יפה. אף פעם לא עשה לי צרות.
טוב, זה לא לגמרי נכון. הוא כן עשה לי צרה. הכי גדולה בחיי. אבל זה בכלל לא אשמתו.
לפני כחצי שנה עומר התחיל להתלונן על כאבי ראש. חשבתי קודם שאולי זה מהעיניים, שאולי צריך משקפיים. לקחתי אותו לרופא עיניים. הכל היה תקין.
הכאבים לא הפסיקו. אחר כך התחילו בחילות בבקרים. חשבתי שזה משהו שהוא אוכל בבית הספר. שלחתי איתו אוכל מהבית, טרי ובריא. לא עזר.
בוקר אחד מצאתי אותו בשירותים, מקיא, הפנים שלו היו חיוורות. הוא אמר שהוא מרגיש סחרחורת. שהכל מסתובב סביבו.
מיד לקחתי אותו למיון. עשו לו בדיקות דם. הכל יצא תקין. הרופא אמר שכנראה זה לחץ, שזו תגובה פסיכוסומטית ללחצים של הלימודים, כמו שלפעמים קורה לנוער.
אבל אני אחות. כבר עשרים שנה אני רואה מחלות של אנשים. משהו בלב שלי אמר לי שזה לא לחץ.
התעקשתי על עוד בדיקות. הרופא הביט בי במבט של את מגזימה, אבל בסוף הסכים ושלח אותו לסיטי.
היום הזה חרוט לי בראש. זה היה יום שלישי. הייתי בעבודה והתקשרו אליי מבית החולים בו עשו לעומר את הסיטי. שהכרחי שאגיע דחוף, שיש להם מה לומר לי.
עצרתי את המשמרת שלי באמצע, נהגתי במהירות מטורפת לבית החולים. הובילו אותי לחדר. שם חיכה לנו נוירולוג שלא הכרתי, גבר סביב גיל חמישים, עם מבט רציני וחמור.
גברת, מצאנו משהו בסיטי של הבן שלך, הוא אמר לי. יש לו גידול במוח. נצטרך לעשות עוד בדיקות, להבין בדיוק איזה סוג ומה הדרגה.
העולם נשבר ברגע הזה. אני, שנתתי אינספור בשורות קשות לאחרים. אני, שסייעתי למטופלים למות. חשבתי שאני ערוכה לכל מצב אבל אף דבר בעולם לא הכין אותי לשמוע את המילים האלו על הילד שלי.
הימים שאחרי היו גיהינום של בדיקות: MRI, ביופסיה, פגישות עם אונקולוגים. מושגים רפואיים שאני מכירה בעל פה, רק שעכשיו הם נשמעים כמו פסקי דין.
גליובלסטומה מולטיפורמה. דרגה ארבע. תוקפני מאוד. אי אפשר לנתח בגלל המיקום. טיפול: כימותרפיה והקרנות, לנסות להאט את קצב הגידול, אבל התחזית לא אופטימית.
כשדיבר האונקולוג, עומר ישב לידי. התינוק שלי. מקשיב ששום דבר לא מבטיח לשנות את הגזירה.
״אני עומד למות?״, שאל עומר בשקט שהכאיב לי עד הלב.
הרופא הביט עליו במבט של חסד מקצועי שגם אני השתמשתי בו בהרבה מאוד הזדמנויות. “נעשה הכל כדי שתקבל עוד זמן”, הוא אמר.
עוד זמן. לא “תבריא”. לא “הכל יעבור”. רק “ננסה להוסיף זמן”.
בלילה עומר חיבק אותי ואמר: ״אמא, אל תבכי. נלחם בזה״.
ואנחנו נלחמנו. טיפול כימותרפי כל שבועיים. עומר איבד שיער, המשקל שלו ירד בחדות, בחילות והקאות בלי סוף, והוא מעולם לא התלונן. לא שאל “למה דווקא לי”. לא הפסיק לחייך.
החברים מהכיתה היו באים לבקר. בהתחלה לעיתים קרובות, עם הזמן פחות ופחות. זה לא קל לבני נוער להתמודד עם סוף של אחד משלהם.
אבל היה חבר שלא הפסיק לבוא, קראו לו רועי. החבר הכי טוב של עומר מכיתה א. רועי היה מגיע כל יום אחרי הלימודים, מעדכן אותו במה קורה, מביא שיעורים, ומדי פעם עוד משחקים במשחקי ווידאו, גם כשעומר כבר לא הצליח להחזיק טוב את השלט.
פעם אחת בזמן שהכנתי ארוחת ערב, שמעתי אותם מדברים בחדר של עומר. הדלת הייתה חצי פתוחה.
״אתה מפחד?״, שאל רועי.
״כל הזמן״, ענה עומר. ״אבל לא אומר לאמא, היא כבר סוחבת כל כך הרבה״.
״ממה אתה הכי פוחד?״
״שהיא תישאר לבד. שהיא תסבול. שלא אספיק להיפרד ממנה כמו שצריך. שהיא תאשָׁם במשהו שהוא בכלל לא אשמתה״.
יצאתי מהמטבח, שלא ישמעו אותי בוכה.
הטיפולים לא עוזרים, הגידול ממשיך לגדול. כבר מדברים איתי על טיפול פליאטיבי, על איכות חיים עד כמה שאפשר.
כמה זמן? אף רופא לא מוכן להתחייב. אולי שלושה חודשים, אולי שישה, אולי פחות.
בבוקר עומר ביקש שאלווה אותו לבית הספר. כבר שבועות שלא היה שם, כי פשוט אין לו כוח. הוא אמר שהוא רוצה לראות את החברים בפעם האחרונה, להיות “כמו כולם” לכמה שעות.
לקחתי אותו. עזרתי לו לצאת מהרכב, הוא כל כך רזה וכוחו כמעט לא נותר בו. החברים קיבלו אותו בחיבוק, המחנכת הכי אהובה עליו באה לברך אותו, ראיתי איך הוא חוזר פתאום להיות עומר לא הילד עם הסרטן אלא פשוט הילד הטוב והחייכן.
כאספתי אותו אחרי שלוש שעות, הוא היה מותש אבל מאושר.
״תודה אמא״, אמר לי בדרך הביתה. ״תודה שליווית אותי, תודה על כל מה שאת עושה בשבילי, תודה שאת האמא הכי טובה בעולם״.
“אתה הבן הכי טוב בעולם”, עניתי.
“אמא”, הוא אמר פתאום, אחרי שתיקה. “כשכבר לא אהיה, אני רוצה שתחיי. שתהיי מאושרת. אל תעצרי את כל החיים שלך בגללי”.
“עומר, אל תדבר ככה…”
“חייבים לדבר על זה, אמא. שנינו יודעים מה יקרה. תבטיחי לי שתמשיכי הלאה, שתזכרי אותי בחיוך, לא רק בעצב”.
הבטחתי, אפילו שאני יודעת שזו הבטחה שאולי לא אצליח לעמוד בה.
עכשיו הוא ישן בחדרו. נכנסתי לראות אותו ונראה כל כך רגוע. ילד קטן. הבן שלי.
מחר תבוא האחות מהטיפול הפליאטיבי לביקור השבועי, מחרתיים יש פגישה עם האונקולוג לראות את התוצאות האחרונות, למרות שכבר יודעים מה יגידו.
ישבתי לבד בסלון עם ספל קפה שהתקרר. מסתכלת על התמונות עומר כתינוק, ביום הראשון בגן, במסיבת יום הולדת עשר, ועומר לפני חצי שנה בריא, מחייך, לא יודע מה מחכה לו.
אני לא יודעת איך שורדים את זה. איך אעבור קבורה של ילד, בן שש עשרה, שכל החיים היו אמורים להיות לפניו.
אבל אני אנסה להיות חזקה בשבילו, אנסה להחזיר לו חיוך בשארית ימיו.
ומה יהיה אחר כך? אין לי תשובה. זה נשמע כמו עניין רחוק, מחרתיים. עכשיו רק חשוב שאני כאן, איתו, ויאהב אותו עד הרגע האחרון.
איך אומרים לילד שאוהבים אותו כשהזמן נגמר? איך דוחסים חיים שלמים של אהבה לימים שנותרו?
שמי יונתן, בן 49. אני אח מוסמך במשמרת לילה במרכז הרפואי ת”
חתול בשם תומר נמצא יום אחד ליד הכניסה לבניין שבו גר.
דניאל אבן-צור גדל בלי אב. ליתר דיוק, אביו היה, אך כשדניאל
גדי רוזנפלד גדל ללא אב. ליתר דיוק, אביו היה קיים, אך
שירה צעדה בזריזות לכיוון תחנת האוטובוס בדרכה למשרד
אחרי כל הסיפור הזה עם השרטוט הבנתי: עדיף בעצמך, אפילו