התגוררתי עם גבר שהכרתי במלון בריאות על שפת הכינרת. עוד לפני שהספקתי לשתף מישהו במה שקרה, קיבלתי הודעה מהבת שלי: “אמא, שמעתי שעזבת את הבית. זה בדיחה?”
הרגשתי איך הכל עוצר סביבי. רק אתמול דיברנו על מתכון לעוגת תפוחים, ופתאום… הטון של המשפט, כל כך קר, כמו משב רוח מהמדבר.
השבתי לה שהכל בסדר, ומבטיחה שנדבר בקרוב. אבל היא לא כתבה יותר כלום. ופתאום הבנתי עבורה, זו לא היתה בשורה משמחת. זו היתה סערה.
ואני? ישבתי ליד שולחן קטן במטבח שלו, ריח קפה שחור טרי עולה מהספל, והאוויר ממולא באורן יבש מהמרפסת. לצדי האיש הזה, יניב, שאחז לי את היד ברוך. הכרנו לפני שלושה חודשים, ובין שנינו הצטבר משהו שבעולם החלומות לא חולף.
וכולם מתחיל משאלה אחת בארוחת ערב במלון הבריאות בטבריה: “נדמה לך שגם המרק הזה מלוח?”. מבטנו נפגש, חיוך קטן נשמט על פניה שלי משם הדברים התגלגלו במהירות.
טיולים משותפים בפארק הירקון, שיחות ארוכות עד שהלבנה זורחת, החלפת מספרי טלפון. בבית עדיין דמיינתי שמדובר רק בחוויה נעימה אבל יניב שוב התקשר. ועוד פעם.
נפגשנו שוב, הפעם בבתי קפה בדיזנגוף. אחר כך הוא הזמין אותי אליו לבית קטן במושבה על שפת הים. היה בו משהו שלא מצאתי שנים: חמימות, מבט פתוח, מישהו שרואה באמת. הייתי אלמנה כשבע שנים, ובכל הזמן הזה הלכתי כמו צל בעקבות הילדים, הנכדים, השכנות, הרופאים, קופות החולים אבל לא אחרי עצמי. התחושות שלי כמו פרחו מזמן.
ופתאום, באמצע ינואר גשום, התגלה לי שעדיין יש בי תשוקה. שמישהו מחבק, והפחד מתאדה, גם השנים. יום אחד הוא אמר: “יש לי חדר פנוי. את יכולה לבוא לכמה ימים או להישאר”.
נזכרתי ברעד הזה שיש רק לנערות חום קטן בבטן, ידיעה שזה בית. ארזתי בשקט. לא רציתי רעש, לא רציתי להסביר שוב לילדים מה ולמה.
זו היתה בחירה של הלב, מבחינתי. אבל בשבילם גחמה לא ראויה. כשהבת הפסיקה לענות לי, ניסיתי להתקשר. דחתה את השיחה.
הבן שלי שאל בקרירות: “אמא, מה את עושה?”. הוסיף: “כולם מדברים. בגיל שלך לא מתנהגים ככה”. ניסיתי לצחוק: “איזה גיל בדיוק? אני רק שישים ושש!”. הוא לא הבין.
אותם עניין אך ורק אם אני איפה שאני אמורה להיות כלומר, בבית. זמינה. מוכנה לעזור, לשמור על הנכדה, לשלוח קצת שקלים בזכות.
באיזשהו שלב הם פשוט נעלבו, ופתאום הגיעו תביעות: “תמיד היית אחראית, עכשיו את כמו ילדה קטנה!”, “אי אפשר סתם כך לעזוב!”, “מה יגידו?”.
אמרתי שאני לא חיה בשביל ‘מה יגידו’. אחרי השיחה הזו, הלך והחמיר. הנכדים חדלו להתקשר. ההזמנה ליום הולדת של הקטנה לא הגיעה. הלב כאב, אבל נשארתי.
כי כאן, בבית הזה עם הריח מהגן של הרוזמרין, עם גבר שמכין לי קפה כל בוקר ולוחש “בוקר טוב, יפה שלי” כאן אני מרגישה את עצמי. לא סבתא. לא ישישה. פשוט אישה.
בלילה שאלתי אותו בצער: “אתה חושב שהילדים יום אחד יבינו?”. יניב משך בכתפיים: “אני לא יודע. אבל את הבנת את עצמך וזה כל מה שחשוב”. בכיתי הרבה באותו ערב. לא מעצב מהתרגשות.
אני לא יודעת לאן המסע הזה יוביל. אולי הם יחזרו אלי, אולי לא. מה שאני יודעת הוא אף אחד, אף פעם, לא יכול להכתיב מתי מאוחר מדי להרגיש. אהבה לא נגמרת בגיל.
כי אני מרגישה צעירה עכשיו, אולי יותר מבעבר. אולי זה לא פשוט להיות מאושרת כשכולם סביבך נגדך. אבל זו שמחה אמיתית, כנה, שמגיעה לי.
ומה עם הילדים? יש להם את החיים שלהם. הנכדים יגדלו. אולי, יום אחד, יסתכלו עלי ויראו לא מי שעשתה משהו “לא נכון”, אלא אישה שידעה לבחור בעצמה.
ואם יום אחד ישאלו אותי אם אני מתחרטת… אגיד שמצטערת רק על דבר אחד שחיכיתי כל כך הרבה שנים. כי אף פעם אף פעם לא מאוחר, להתאהב מחדש.
