חנה, שחוגגת היום שישים ועשרים שנה, חשה כאילו היא צועדת במעבר של חלום מתעתע. היא נזכרת בפעם הראשונה שנישאה, בגיל חמישים וחמש לפני חמש שנים בדיוק. בעלה, יצחק, חוגג שישים וחמש. אין כאן שום פלא, רק המפתיע שהיום הזה הוא נישואיה הראשון, והשלב הראשון של בעלה גם כן.
דמיינו: חנה מעולם לא חשבה להתחתן. לפני שבועי עשרים, אהבתה של נצח, שלמה, נעלמה כשהייתה בהריון בחודש החמישי. באותה הלילה היא כמעט קיבלה החלטה להישאר בחיי השגרה, אך כשקודמתה התפשטה כקול צוחק של שמיים, נשבעת שלא תחזור לשום קשר של עוד חסר תכלית. היא קיבלה את עצמה כמו גמל צדיק ודרשה על עצמאותה, במטרה שלא יופיע לידיה אף אדם שיבזבז אותה ברגע הראשון של פגיעה.
הדממה נמשכה: הבית של חנה נשאר ריק, ובנותיה, רוני ואלינור, חזרו מהצד השני של העץ, נישאו, נולדו נכדים יואב, תמר, יובל והדמיון של חנה נותר כפרה של פגר. גבריו של חנה ניסו להגיע אליה בטירוף, אך היא, שהפכה לחרוצה כמו חמרן באדמה, לא נרתעה משום דבר. בדיעבד, הבדידות גרמה לה לדמות אישה שמאבדת את החמלה האנושית שלה.
ולפתע, גורל מרקיע, כמו סערה בשמיים הפתוחים, מתגלה בחלום. בחופשתה, כפי שכל פגרי הפנסיונרים, חנה נזכרת בגרמניה הקטנה של שדה תבואה שהורשתה מאביה. היא נסעה ברכבת החשמלית ממרכז תל אביב אל קיבוץ שדה גולן, מסע של שעה וחצי, ובכל נסיעה היא לקחה איתה חוברת חידושים, שהזמן זרק על ידה כאילו הוא שורף חוטים.
בצומת אחת, נעלמו האורות והופיעו שלושה דמויות זוג מבוגר, וביניהם איש קטן וזקן. חנה שמעה ברחש שקט את קולה של האישה:
שלמה, אולי נבקר את הילדים ונעזור להם? אתה האבא
הקול של האישה נפל על הרעש של גבר חיצוני:
מה את מדברת!? איך אני אמור להיכנע לאותם ארוריים?!
תוך שניות, המילים הפכו לשטף של בוז שמיועד לאישה ולילדיה. חנה הרימה את מבטה ונתקעה. זה היה שלמה. אותו שלמה שגרש אותה ברגע שהייתה בהריון בחודש החמישי, עכשיו זקן, קמטים בעורו נראו כמו שבילים מרוססים, קולו רועש וקרןו עוד נוקב. הוא לא הכיר אותה, אך קרא לה:
למה את מביטה ככה? תפני, שלא אפגע בעינייך!
חנה הרגישה כאילו כל גופה נמס לתוך קרח. פתאום, האיש הקטן שמולו, מתגבר על עצמו, קם והציב עצמו בין חנה לשלמה:
אם תמשיך להשפיל נשים, תצא אלי. גבר שמדבר כך אינו גבר, אלא זבל. אני אפולש אותך בקרן כבש!
חנה הרגישה פחד עמוק; שלמה היה יכול לשבור אותו בפסגה של הרכבת. הוא נענה, משוך כתפיו, והשמיע ניב על נוודים. באותו רגע היא ידעה: זה לא גיבור, זה רק שורף מילה אחת של חמדת נשים. והיא, דרכה דרכה את חייה כל כך.
דמעות חמו בעיניה, והזיכרון נסע על גלי סרט מואץ שלושה עשרים שנה עברו בכמה שניות.
בצומת השנייה, שלמה ושותפתו יצאו מהרכבת, וחנה נשברה בדמעות. תחושת ריקנות, כאב, ונחמה קלה קודרה בלב.
הדמות הקטנה פנה אליה בחיוך רחב:
אפילו דמעות אינן משחיות את הפנים המרהיבות שלך, אמר, ומציג את עצמו. קוראו לו אברהם, לשעבר משרת צבא.
זה היה הרגע שבו חנה חשה פתאום, אחרי עשרות שנים של קיפאון, רצון למשהו חדש רצון להיות אהובה, להיות נושא חום בלב.
ולכן, בתום החלום, היא נישאת לאברהם. השניים חיו באושר, והם למדו שהחיים מציבים את כל הדברים במקומם במדויק. שום גיל אינו מונע מאהבה לעלות, גם באור של הסתיו, ולתת שמחה של ממש.
