ציפור האושר
מרים! את מתעכבת! אני מחכה לך כבר שעות! שבו! יעל, השכנה של מרים, מתמקמת בנוחות על הספסל בגינה, מסדרת את שמלתה.
מה יש? איזה ערב נהדר! למה לשבת בבית? רק הטלוויזיה שם, ולונה החתולה. שיעמום מוחלט. אבל בחוץ אביב! עדיין מוקדם, רק חודש אפריל, אבל כבר חמים ממש. אפילו עץ הדובדבן שמול החלון, זה שדוד של יעל, שלמה ז”ל, נטע מזמן, כבר פורח ולבן כולו. הספסל מתחתיו, גם הוא שלמה התקין בידיו, צבוע זה עתה בפעולה של שבוע שעבר. נראה חדש-חדש! רק מחכה שהשכנות יתאספו, תשבנה יחד, ותתחיל להישפך הקשקשת הידידותית שלהן על ילדים, על מחלות, על החיים ועל האהבה.
על מה עוד יש לנשים לדבר? והרי מכירות זו את זו כבר עשרות שנים, אבל תמיד פתאום יתגלה משהו חדש. ויש על מה לדבר. הילדים גדלים, כל אחת מרגישה את הגוף יותר ויותר… והאהבה? כמה באמת יש ממנה? אולי דווקא מעט. לכן כל פעם מצפה לגלות משהו, להקשיב, ולו בערגה שקטה, לסיפור של אהבה. כי אז קצת יותר קל, גם אם בבית ובלב מעט שממה. אך אם למישהי זה קיים, זו עדות שהאהבה עוד כאן איתנו. היא מחממת, מאירה, מחיה…
יעל כהן, שלשכונה כולם קראו פשוט יעלי, הכירה את מרים בנימיני כל חייה. יותר מחמישים שנה חולקות שניהם את אותה קומת מדרגות בבניין בתל אביב. בתור ילדות, אמהותיהן לא נעלו את הדלת, כולם ידעו שאפשר למצוא את הבנות הזאת אצל זו מבלי להתרוצץ בשלוש קומות למטה ולמעלה. רק כשגדלו, ובפעם הראשונה החליטו לחפש את האושר נזכרו בכלל להינעל.
היו אז בנות שש.
וסבתה של יעלי באה לביקור. ההיא סיפרה להן שהדבר הכי חשוב בעולם הוא לתפוס את ‘ציפור האושר’ ולאחוז בה. אם תצליחו, החיים שלכם יתמלאו שמחה והכל יסתדר.
סיפור החיים עוד היה להן רחוק, אבל את הרצון להביא שמחה הביתה הבינו. איזו ילדה לא רוצה לראות את הוריה שמחים יותר, לא רבים סתם? וכך יצאו יעלי ומרים למסע חיפוש אחרי ציפור האושר, שהרי יעלי הבטיחה לבטח שהיא גרה אצל השכן מהבניין ממול אותו יצחק המוזר עם הקול החורק. הוא היה מוציא את הציפור לגינה לפעמים ציפור יפה, צבעונית, ענקית! צועקת מוזר. ברור! זו היא, ציפור האושר! כי אפילו בגן החיות של רמת גן לא ראו כזו מעולם.
הילדות תכננו היטב את המסע: הן מצאו בכל הבלקון של יעל כלוב ישן, שבו הובאה לה פעם ארנבת מהגליל הרחוק, הבא על ידי הסבתא. הרי צריך מקום להכיל את הציפור. אי אפשר כל היום להחזיק אותה בזנב, וגם מתי יאכלו ארטיק אם יתעייפו?
הצטיידו בפרוסות חלה, עוגיות, ושלוש סוכריות (“כי מי לא אוהב סוכריות?”).
אין לאן למהר. החופשה קרבה ובאה: סבתא של יעל חוזרת לירושלים, ההורים אורזים, שתי משפחות יושבות יחד על הדרך לים הכל בשביל לחסוך בכסף, נסיעה קצרה לנתניה, הכל קרוב. הבית בנתניה ישן אך מתוק, חצר עם נדנדה, בריזה, והים רק שתי דקות הליכה.
יעל מחכה גם לנסיעה ההיא וגם רוצה מאוד ללכת לסבתא, אבל הכי הכי מרחמת על חברתה מרים. לה אין בכלל סבתא. איך ייתכן שילדה גדלה בלי סבתא שתקפוץ אליה עם עוגת שוקולד חמה ותספר סיפורים שלא מתקצרים בגלל כביסה? יעלי קיוותה שאם ימצאו את הציפור תזכה מרים בסבתא חדשה, אולי מהגליל, ואז יוכלו גם לבלות את החופש הגדול יחד, בלי לפספס אחת את השנייה. בשביל זה היה שווה לנסות!
ביום האחרון לפני החופש, צועקות מרים ויעל לאמותיהן “אנחנו הולכות לשחק” ויורדות מהדירה, סוגרות בזהירות, שלא תיטרק בטריקת רוח, ומתחילות במסע.
החצר, השכונה, ואז כבר הבניין האפור, שם אמורה לצרף ציפור האושר להן.
אבל העולם שקט. אין אף אחד בחוץ. חם, כולם במזגן.
הבנות מתבוננות מיואשות. מי ישאלו בכלל? מרים כבר כמעט בוכה, אבל יעלי לא אחת שבוכה סתם. צריך לעשות, אז עושים! אחרת, אין חלום, אין גלידה, אין שמלות קיץ מנוקדות כמו לשתי חברות אמת, ובעיקר… ההורים. שוב יריבו, אם לא יימצא הפתרון. ודווקא הציפור, ככל הנראה שובבה במיוחד, כי למה היא לא כאן על העץ ליד? קל וחומר צריכות למצוא אותה!
יעל אוחזת בזרועה של מרים, צועדות יחד ומתחילות לדפוק על דלתות, שואלות בקול:
איפה גרה ציפור האושר?
מבוגרים משונים אלו… איזו שאלה פשוטה! למה לא לענות? חלק צועקים, חלק זועפים, אי שם אישה אחת כמעט והיא מחטיפה להן נזיפה. יעל ומרים נסות מהדלת ההיא ולא חוזרות לשם שוב ציפור האושר בטח לא שם.
ולפתע בדירה אחת בן בערך בגיל 8 פותח וצוחק: “בואו!”
אין ציפור, אך עולם חדש ומעניין: מסיכות מפחידות, קונכיות שכששמים צמוד לאוזן שומעים בהן את הים, דגם אונייה כמו אמיתי! עם מפרשים ומלחים זעירים.
זה אני ואבא הרכבנו. “תאיר יעל”.
וואו, יעל! יעלי מחייכת, נוצצת.
גם אימא שלי קוראים לה יעל, עונה הילד. היא בעבודה. למה אתן מסתובבות לבד? ההורים לא ידאגו?
פתאום השתיים נזכרות כבר אחרי הצהריים, בטח מחפשים אותן; אימהות כועסות וממתינות לעונש.
מרים! נרוץ!
יעלי שוכחת את הכלוב ורצה, אך רגע לפני הילד רץ אחריהן, שולף נוצות צבעוניות יפהפיות!
זה של טווס, אמא שלי הביאה מהעבודה שלה בגן החיות. קחו.
הן מקבלות בהתרגשות ושלוות עולל, ורצות הביתה.
ושם סערה.
אמהות בוכות, מסתובבות בכל השכונה, אבות עם טלפונים מחכים שוטר קהילתי שיגיד מה לעשות. ברגע שהבנות מופיעות אמא של מרים קורסת ישירות לאדמה:
מצאנו אותן…
והיו כל התגובות דמעות, חיבוקים, אפילו חגורת עור. לפחות לא היה הרבה זמן לעונש.
יומיים אחרי כן, יושבות יעל ומרים בחצר של דירת הקיץ בנתניה על הנדנדה, לוחשות:
את יודעת, מרים, אולי לא צריך שום ציפור.
למה?
כי סבתא אמרה שאושר אמיתי זה כשאוהבים אותך.
אז?
תחשבי אם לא היו אוהבות אותנו, היו דואגות כל כך כשהלכנו לאיבוד? לא היו פוחדות שנלך ממש? נכון?
נכון…
אז יש לנו אושר, לא?
לא יודעת.
לי כן ברור!
ומה עם ההורים שלנו?
נו, הם רבו מאז שאנחנו פה?
לא.
אז הם יכולים להסתדר. זה מה שחשוב.
כך הפך אותו קיץ לזיכרון מתוק בהתבגרות שלהן.
יעל, כל שנה שמזדקנת, חשה עוד יותר בתודה: מישהו שאפשר לחלוק איתו, לשאול על זיכרון שנשכח. מרים תמיד זוכרת הכל יותר טוב. אולי כי היא יותר רגועה? יעל כמו ברק מהממת, רצה, עפה. מרים לעומתה, תמיד תתיישב, תחשוב, תחזור בראש על כל המחשבות. אין למה למהר, כדי לא לטעות.
ויעל כשהכירה את בעלה לעתיד, לא זיהתה אותו מיד. יצאה איתו חודש עד שראתה בדירה שלו את הדגם “תאיר יעל” שעמד על המדף. פתאום הכל הזכיר לה את הילדות.
אחרי החתונה, הוציאה יעל מנרתיקה את הנוצה של הטווס, ששמרה באהבה כל השנים, הראתה לבעלה: “אתה זוכר?”
הרבה צחוק מתבייש קרה אז, וידעו יש אושר, ממושך, צנוע, מלא בבת ואחר כך בן, בחולי, באהבת אמת. וביום שסיים שלמה את חייו, יעל הפסיקה לנשום לרגע ושוב מרים לצדה, מטלטלת אותה, מחבקת.
תחזיקי מעמד, יעלי! יש לך ילדים!
וכך התרוממה שוב. כי נשאר עוד אושר, אפילו שונה, חצי-שלם, אבל שלה.
ילדים גדלים, כל אחד בדרכו, מתפזרים. אבל יעל יודעת שהיא נזקקת ואהובה, ולפעמים אורזת מזוודה, קונה מתנות ונוסעת לבקר בת או בן, או מחכה לחופש שיגיעו הנכדים. שוב לא תישן בלילה, מקשיבה לכל נשימה. אפילו הנכדה גדולה ביישנות תסתובב סביבה ולבסוף תשכב איתה במיטה, תקשיב לסיפור שכבר מכירה, מתלהבת בכל פעם מחדש.
והלב שב לאיטו מתמלא בשקט וברוך. אושר עדין, בדיוק כמו הנוצה ההיא לא כמו פעם, אבל שלה.
לא כולן זוכות. יש כאלה שמבקשות מהשמיים ולא זוכות. יעל ומרים פשוט ברות מזל. לא ממש מצאו את הציפור, אבל לא החמיצו את האושר. וגם כשאבדו בני זוג, ידעו להתאושש, לדעת להישען, להיאחז ולהעניק את כל האהבה האפשרית לדור החדש.
מרים, למשל, לא יכלה להביא ילדים משלה. אבל אהבה בחייה לא חסרה. תמיד מדהימה, תמיד בשקט, מתמודדת עם משפחת בעלה חמותה, רבקה, דווקא הייתה לה משענת טובה. ולבסוף, בליווי החמות, אימצו ילד פתחו לב ונתנו לו הכל.
חמשה נכדים יש כעת, מרים מתייחסת לכולם כשלה, בין אם נולדו לה בדם ובין אם נכדו של האישה שבנה נושא איתו. היכולת לפתוח לב זו הסוד.
שתי החברות מתכננות יציאה לצימר בגליל, לקראת פסח הקרב:
מתי נוסעים? יעל מבררת.
בסופ”ש! מחייכת מרים.
הנה גם הילדים שלך מגיעים?
על הדרך. הבן הבכור נוסע ללמוד בטכניון, אז קופצים לראות. אולי ישאיר את הקטנים פה לשבועיים.
שלי יבואו רק בקיץ, עד אז יש לימודים.
בסוף זה תמיד נראה ארוך עד לראות אותם, ואז הזמן עובר ומגיע הסוף בשנייה.
ככה זה, אושר קצר קטנטן, חייו בשניה. אבל בשבילו באמת שווה הכל. לכל אחת ציפור האושר שלה, והעיקר לזכור להעריך.
זוכרת שבילדות חיפשנו ציפור אושר?
איך אפשר לשכוח חייכה מרים שבוע לא הצלחתי לשבת, אימא שלי נבהלה כ”כ!
כן אבל אולי בעצם כן תפסת ציפור.
אולי, יעלי, אולי. ובעצם, כל השנים היא פה, ממש איתנו. רק לפעמים שוכחים.
שתיהן יושבות בשקט בגינה, מתבוננות בפריחה. קלילות ואופטימיות ממלאות את הלב. לא צריך יותר מזה בעולם רק אהבה, משפחה, כמה חברים טובים, זיכרון ילדות, ונוצה אחת של טווס.
