“אז מי בכלל יצטרך אותך עם חמישה ‘עגלים’?” אמא שלי גירשה אותי, אלמנה בת 32, בלי לדעת שבבית הישן מחכה לי ירושה וגם אורח לילי…
במקום הקבורה היה לח וחזק. אדמת החרס הלכה ונדבקה לסוליות הסנדלים הזולים שלי, נעמי. עמדתי מול קבר טרי וצפיתי בפועלים שמסתירים את שהיה חיי. אורי נפטר פתאום, בגיל שלושים וחמש, פשוט קרס במפעל ולא קם.
לצידי זזה רות בת־ציון מצד לצד. אמא שלי, מצמררת מתוך המעיל הפרוותי שלה, הביטה בבוז בילדים שמתחבאים בין הכפתורים של המעיל השחור שלי.
“זהו, מספיק בכי,” הכריזה אמא בקול רם כשהתל גמר לצמוח. “בואי, נעמית. מה יש להתקע ברחובות הקור? צריך לדבר.”
בביתנו הדחוס, ששולם עליו משכנתא, נכנסה רות בת־ציון היישר למטבח וישבה בראש השולחן כמו בעלת הבית.
“יופי,” פתחה, בלי להסיר כובע מראש, “הבנק ייקח את הדירה, אין מה לעשות. אין מאיפה לשלם. אורי שלך איננו, ואת תקועה בכאילו־חופשת לידה אינסופית.”
“אני אצא לעבודה,” עניתי בשקט, תוך כדי שאני מחזיקה את מיכאלון הקטן בן השנה.
“ולאן? מנקה? עם חמישה ילדים? חמישה ‘עגילים’! מי יקבל אותך? את הגדולים, תמר ושחר, הייתי שולחת לפנימייה, לזמן מה. הקטנים אולי יטפלו בהם ברווחה.”
“שלא תעזי,” לחשתי.
“אמה, מה יש?” לא הבינה רות בת־ציון.
“מהבית שלי את יוצאת עכשיו. לא אתן את הילדים שלי. גם אם אמות ברעב, אגדל אותם בעצמי.”
“איך שאת מבינה,” התקוממה אימי. “אמרתי לך, תפסיקי עם החלומות לפני שייגמר הזמן. עכשיו תסתדרי לבד. אל תבואי אלי לבקש כסף.”
תוך חודש, הופיעה מכתב מהבנק: דמי שכירות לא שולמו, ויש שבועיים לעזוב. התרוצצתי בין מכרים, חיפשתי קצה מחסה, אף אחד לא רצה לקלוט אם יש לי חמישה ילדים.
ואז הגיעה מעטפה מהכפר יערון. עו”ד הודיע שירשתי בית ישן בפאתי הכפר מדודה רחוקה שפגשתי פעם אחת. “בית ישן, אבל לפחות בית,” חשבתי. לא הייתה לי ברירה.
הגענו ליערון בקור צורב. הבית עמד בין היער לשדה. קורותיו כהות, המרפסת עקומה, וחלונותיו מביטים החוצה בעיניים עייפות.
“אמא, כאן קר,” יבבה חנה’לה בת החמש.
“מיד נדליק אש, מתוקה,” ניסיתי להסתיר את רעד הקול שלי.
הלילה הראשון היה מבחן. התנור פיזר עשן, הילדים השתעלו, מהסדקים נכנסו זרמים קרים. כיסיתי את הילדים בכל מה שהיה מעילים, שמיכות, שטיחים. לא הצלחתי להירדם. הקשבתי לנשימות של דניאל.
לדניאל שלנו, בן השבע, הייתה מחלה קשה נדרש ניתוח דחוף, אך תור לקופתה בעוד שנה. “אולי לא ישרוד, המצב מדרדר,” אמר הרופא בהדסא. “רק בתשלום, בתל אביב.” המחיר כמו שתי דירות.
בבוקר עליתי לעליית הגג לסתום חריץ. בין קליפות עיתונים ישנות ופרוות מטולאות, גיליתי קופסת תה פח. בפנים, עטופה בבד שמנוני, היה משהו כבד שעון כיס, גדול, מושחר, בשרשרת כסף. שפשפתי באצבע, נחשפה מגן־דוד חרוטה וכיתוב: “לנאמנות ולאמונה”.
“שווה משהו?” מלמלתי לעצמי.
השעון לא תקתק. המחוגים נתקעו לפני חצות.
החבאתי את השעון בארון. לא זמן למזכרות עתיקות. האוכל יספיק לשלושה ימים, העצים נגמרים, בריאותו של דניאל מתדרדרת. כבר לא קם, נשאר ללא כוחות.
בערב פרצה סופת שלג. הבית נותק מהעולם. כשהילדים נרדמו, ישבתי ליד החלון. חשבתי: מה עשיתי? הבאתי ילדים לפריפריה לגווע?
נשמעה דפיקה עדינה בדלת.
חשבתי שמדמיינת.
הדפיקה חזרה, חזקה יותר.
לקחתי מוט ברזל.
“מי שם?”
“תפתחי, גבירת הבית, סערה בחוץ,” קולו של זר. גרוני, כמו עץ ישן אך רגוע.
פתחתי את הדלת. עמד שם זקן נמוך בגדים ישנים עד הרצפה, חגורת חבל, זקן שיבה, עיניים טובות.
“תכנס,” פסעתי אחורה.
הזקן נכנס. מהגוף שלו עלה לאכב, לא קור חום, כמו מאח מבוערת.
הביט בדניאל הישֵן.
“חולה הבחור?”
“מחלה קשה. אין כסף.”
“כסף אבק. זמן זהב. מצאת את המציאה שלי?”
קפאתי.
“השעון שלך?”
“שלי. החבר’ה מהצבא הביאו אותי, הצילו אותי. שמרתי, ידעתי שיום אחד תצטרכי. אל תמכרי בזול. בפנים יש סוד. תנסי לקחת מחט ולחפש פתח קטן ליד התפס. יש קפסולת זהב נסתרת.”
נעמד.
“לכי, נעמי. ותמשיכי להאמין.”
“רגע תשתה משהו? איך קוראים לך?”
“קוראים לי ברוך.”
כשהסתובבתי להביא תה החדר היה ריק. הדלת נעולה. הילדים ישנים. רק ריח קל של לבונה וחלה נישא באוויר.
עד הבוקר לא עצמתי עין. קמתי, שלפתי מחט והשחלת. היד רעדה, מצאתי את הפתח הדק ליד התפס, לחצתי.
קליק.
הכיסוי ה”אטום” נפתח. בפנים דף מקופל ומטבע זהב כבדה.
פרשתי את הדף: “בזאת מאשר הנושא זכאי…” שאר המילים בכתב רש”י מסובך.
נסעתי לעיר הקרובה, נכנסתי לחנות עתיקות. בעל החנות, בחן את השעון במבט משועמם.
“כסף, 925, אולי אלפיים שקל, פגיעה ושריטות.”
“תראה גם את זה,” שלפתי את המטבע והדף.
הסוחר בחן, פלט שריקה.
“מאיפה זה? זו מטבע יקרת ערך, מהזמן של היישוב הראשון בארץ… גם הדף נדיר. אני לא יכול לקנות. זה לא בר־ערך כאן, אולי בניו יורק. עשירי עולם ירצו בזה.”
טיפול לדניאל בוצע אחרי חודש בלבד. הרופא הכי טוב, התנאים הכי טובים. ישבתי לידו, והפנים שלו החלו להאדים. הכסף הספיק ברווח. גם לבית חדש יספיק, ולחינוך לכל החמישה.
כשחזרתי ליערון, הלכתי לבית העלמין. חיפשתי שעות. פתאום ראיתי: מצבה ישנה, הכיתוב כמעט נעלם: “ברוך יצחק בן־חיים 1888 1960”.
הנחתי פרחים, והשתחוויתי.
“תודה, סבא ברוך.”
בנינו בית חדש גדול, בהיר, עם גז, מים זורמים וכל הנוחות. בני המקום כיבדו אלמנה צעירה חרוצה, ישרה, ילדים מטופחים, בית למופת.
חצי שנה חלפה. רות בת־ציון הופיעה במונית. חשובה, עם עוגה. סקרה את הבית המפואר.
“שלום בתי!” פורשת ידיים כאילו לא גירשה. “שמעתי שהסתדרת, שמצאת אוצר! חכמה שכמוך. אמרתי שיהיה טוב… אני חולה, קצבה נמוכה, אולי תכניסי אותי? יש מקום לכולם…”
יצאתי למרפסת. מאחורי עומדים הגדולים, בוחנים את סבתא בזעף.
“שלום, אמא,” אמרתי בקול יציב.
“למה את עומדת? תקבלי אותי!”
“לא.”
“מה לא?!”
“פה אין לך מקום. בחרת אז, כשסילקת אותנו.”
“אני אתבע אותך! אני אמא!”
“תבעי,” נכנסתי פנימה. “עכשיו שעת מנוחה, ודניאל צריך לישון.”
סגרתי את הדלת הכבדה, והנעילה השמיעה קליק.
מהצד השני עוד נשמעו צעקות על “חמישה עגלים” וחוסר הכרת תודה, אבל אני כבר לא הקשבתי. הלכתי למטבח, הריח של עוגה טרייה מילא את החדר, והשעון העתיק על הקיר תקתק, מסמן את תחילתו של חיים חדשים חיים מלאי אור, תקווה ואהבה.
