לא, שמעון, ומה היא תעשה? אשתי עץ, היא לא מתעניינת במשהו. אל תדאג, מצאתי כבר קונה לדירתה.
קפאתי במסדרון, שני שקיות בידיי, המפתחות עוד נשפו במנעול אפילו לא הספקתי לסגור את הדלת מאחורי. בשקיות היו תפוחי אדמה, בצל, ירכי עוף, קוסקוס במבצע ושלושה יוגורטים לקובי רק טבעיים וללא סוכר. מחשבותיי הסתובבו סביב האם אסיים להפשיר את הבשר או שאשליך אותו על המחבת כקובייה קרה ותצא מבושלת באדים.
דוד עמד גבו לדלת, טלפון על כתפו, ומזג קפה אינסטנט עם שלוש כפיות סוכר בכוסו. הוא אף פעם לא רחץ אחרי עצמו.
היא לא תדע שום דבר, המשיך והוא השפך מהכוס. אומר לך: מסמכי העברת בעלות, תחתום. היא מאמינה לי. עץ. בלי רגש, בלי תכונה. עובדת בית בחינם.
הוא צחק. צחוקו היה מוכר לי כך הוא צחק עם חבריו במוסך כשקיוויתי אחרי מסיבות לשטוף כלים. כך הוא צחק כשקובי נפל מאופניים והייתי רצה עם טלית ירקרקה, והוא קרא: מה את עושה, הודדית? תן לו לקום בעצמו.
ביטני רעשו כמו לפני תזזית לחץ. האצבעות נלחצו במחזיקי השקיות, הפלסטיק שרוט בליבתי עד קווים לבנים. הנחתי לאט את הקניות על הרצפה, שלפתי טלפון והפעלתי הקלטה.
מתקתקת המקרר, דוד כבר מתווכח עם שמעון על קרסי דיג ונסיעה למאגר הכינרת למחרת. הוא תמיד כך: קודם קין רע, אחר כך עבר לדיבורים משעשעים, כאילו דבר לא קרה. כאילו אני באמת עץ.
הצמדתי בטלפון לשחרור הדלת הפתוחה והמתנתי עד שדוד נפרד משמעון והבטיח אסתדר עם העסקה בשבוע הבא.
אחר כך הוא תלוי בשיחה, קפץ ברגליים אל המקרר. הפסקתי הקלטה, הכנסתי טלפון לכיס, הרמתי את השקיות ונסעתי חטופה מעבר למטבח לחדר. סגרתי את הדלת והצמדתי גבי למזוזה.
תחת האצבע חשה אש קרה רציתי לצעוק או לנבוח כמו כלב. עשרים וארבע שנות נישואין. קובי, בית הספר, האוניברסיטה, ההלוואות שהקפצתי ממחירי הפנסיה שלי. אמא שלו, שהייתי מזיינת לבית החולים שלוש פעמים בשבוע עד מותה. גרביו, הקטלטות, החזרות האינסופיות אהובה, איפה החולצה הכחולה שלי?. עכשיו, אני עץ. וקונה כבר בפתח.
שבתי על המיטה, הביטו בידי. אבק קוסקוס נשאר על כף היד. הבטתי בטבעת הנישואין דקה, מרוססת. הוא נתן לי אותה כשהיינו עדיין באוהל, אוכלים קוסקוס עם קצף. רציתי לשבור אותה ולזרוק מהחלון, אך לא עשיתי. נשקתי עמוק, כמו שמלמדה אמי: אורלי, אם פגעו בך, ספרי עד עשר ואז תחשבי מה לעשות.
ספירה נמשכה עד עשרים. קמתי, רחצתי במים קרים, שלפתי פנקס ישן מהתיק. מצאתי פתק של מרכז שירות האזרחים נרשמתי כאשר ערכתי נכות לאמי.
בקו היה מוזיקה רבת-קול. קול נשי הסביר שהשבתת רישום אפשרי דרך פורטל, אך עדיף להגיע אישית. אמרתי שאבוא. מיד.
היה סביב שלוש. דוד קרא במטבח כנראה מטגן ביצים. יצאתי למעבה, חביתי מעיל.
לאן את הולכת? שאל בלי להפנות מבט. המחבת קראה.
אחר לחם. אין קרפציות לארוחת ערב.
אה, קח לי גם סיגריות.
יצאתי. במעלית הרגישתי דפיקות, לא מפחד אלא מההבנה שהיום אני עושה משהו אחר. עשרים וארבע שנים לא עשיתי דבר בלי אישורו. אפילו צבע הקיר בחרנו יחד, והוא אחר כך אמר: החום משעמם, צריך ירוק. נשארתי שקטה.
במרכז שירות האזרחים היה ריק. בחורה בחלון קראה את המסמכים.
בטוחים שאתם רוצים לשים חסימה? בלי נוכחותכם אף אחד, אפילו בייפוי כוח, לא יוכל למכור, לתרום או להעביר דירה.
בטוח.
היא טיפטה במקלדת. אחרי רבע שעה יצאתי לחוץ, הכנסתי את הקטנה לכיס המעיל הפנימי, ליד הטלפון עם ההקלטה.
חזרתי הביתה עם לחם ובייגלה של דוד. הוא ישב על הספה וצפה בסרט באקשן. הלכתי למטבח, הדלקתי את הקיטור. על המחבת שרו שאריות ביצים קשות. נקדתי. לפי הרגל.
בערב, סביב שבע, דפקו בדלת. דוד קם, תפס חולצה.
זה אליי. אהובה, שימי קיטור, מישהו טוב יגיע.
הנהנתי.
הקהל נכנס, גבר בן חמשים במעיל יוקרתי, תיק צד. דוד חייך, נרגש.
תכירו, אורי לוי, מתווך. בנוגע לדירה.
יצאתי מהמטבח, נגבתה במגבת, הסתכלתי על דוד על פניו הסרקיזיות.
דוד, זוכר שדיברת עם שמעון היום בצהריים?
הוא קפא. החיוך נמס כמו נייר דבק רופף.
מה? היה מקרה, מה?
קראת לי אישה עץ. אמרת שמצאת קונה לדירתי. ושהוא לא ישמע שום דבר.
שתקנו. המתווך מזיז רגל מהר. דוד הפך פחם, לחיים נראו כתמים לא סדירים.
מה את מדברת, אורלי? הוא התחיל, אבל הרמתי יד.
לא צריך. שמתי אוזן לכל. הנה.
הצגתי את הטלפון, השמעתי: אשתי עץ… מצאתי קונה… היא מאמינה לי… עובדת בית חינם….
המתווך נעלם אל הפתח.
דוד, לא אמרת שיש פרטים?
דוד הסתכל אלי כעל זר.
הקלטת? עקבת אחרי? נגרר.
עמדתי בפתחה עם שקיות הקניות שקניתי מהשכר שלי, כדי שאתה, קובי והחברה שלו יוכלו לאכול ארוחת ערב. ובאותו זמן מכרת את הבית שלי. שלי, דוד. לא שלנו. של אימי.
הוא נגש אלי, אך המשכתי בנינוחות:
היום הלכתי למרכז שירות, וקבעתי חסימה לכל פעולה בדירה בלי נוכחותי. אז הקונה שלך הצבעתי על המתווך ייאלץ לחפש אפשרות אחרת. הדירה איננה למכירה יותר.
המתווך נימול.
נראה לי אלך. דוד, נתקשר. סליחה.
הוא נחלץ דרך הדלת.
נשארנו לבד. דוד עמד במרכז החדר ולקח אוויר כמו דג על חוף.
מה עשית? הרסית הכל! היו לנו תוכניות!
היה לך תוכנית. לי היה אמון. ואתה שרפת אותו היום. קראת לי עץ. והעץ שורף. ואני נשרפתי.
הוא ישב על הספה, חיבק ראשו.
אהובה, סלח לי. זה פשוט נפל. שמעון דחף אותי…
שמעון, חייכתי. כמובן. תמיד מישהו אחר אשמה. לא אתה, שחיי עשרים וארבע שנים על חשבוני, שתית קפה שלי, ישנת על מצעים שלי, וקראת אותי ריהוט.
הורדתי את הטבעת והנחתי על שולחן הקפה.
מחר אני תגיש תביעה לגירושין. הדירה תישאר שלי ירושה של אימי, אין לך זכויות. אסף את חפציך תוך שבוע. אתקשר לקובי, הוא כבר מבוגר.
דוד…
אל תדבר. אינך מבין כמה קל עכשיו. בפעם הראשונה אחרי שנים אינני חושבת על ארוחת ערב. יש לי בית, ויש לי אני.
הלכתי לחדר השינה, סגרתי את הדלת. הטלפון צפצף הודעה מחברה: איך היה היום?
עניתי: מצוין. הפסקתי להיות עץ.
בבוקר קמתי שבע. במקום לרוץ להדליק קיטור לדוד, התחלתי למפות חולצה, שלפתי גלימה והתחלתי להכין קפה לעצמי. טחון, עם קינמון. דוד שתה רק אינסטנט. ואני תמיד אהבתי קפה פולי.
הוא יצא מהחדר עם פרצוף מכה, הביט בקפית שבידי.
ומה איתי?
אז, דוד, הגיע זמן למצוא משרתת בית חדשה. עצים לפעמים מתעוררים.
לקחתי גיחה, הקפה היה לוהט. ידיי רעדו, הכוס נתקעה על השיניים. אבל זה היה הקפה הטעים ביותר בחיי, כי הכנתי אותו רק עבורי.
דפקו בדלת. שמתי כוס על השולחן והלכתי לפתוח. על המדרכה עמד אורי לוי, המתווך, בלי תיק, במעיל זהה, אך מבטו מבולבל.
סלחו על השעה המוקדמת. בעצם… בעלכם הזכיר את הדירה שלכם אתמול, ולא ידעתי… אז רציתי להציע את שירותיי. אם תחליטו למכור, לקנות או לשנות, אשמח לעזור. בכנות, בלי תנאים.
השתקפתי. דוד יצא מהמטבח בפנים מעוותים.
למה אתה כאן? קרא בקול רם.
עובד, אמר אורי בנחישות. עכשיו יש לי לקוח חדש.
הוא נענש בכרטיס ביקור. לקחתי, סובבתי ביד, הביטתי בדוד, ברעש שלו ובפני המתווך החייכן.
תודה, אורי, אשקול. אבל לא היום. היום אני קונה חתול. ואולי גם מחבת חדשה.
המתווך קיבל, נפרד והלך. דוד מינה משהו ונסתר בחדר. אני סגרתי את הדלת, נשענתי אליה וצחקתי. בחשש, כמעט ללא קול. בפעם הראשונה אחרי שנים צחקתי בבוקר בפתח ביתי.
גימרתי את הקפה עם חיוך. חשבתי על שם החתול מרתה. לזכר החתול שלנו בתקופת הילדות, כשאבינו נתן אותו לשכנים פרוותו על כל הבית. עכשיו תהיה לי מרתה משלי, ולמעולם לא יאמרו שהפרווה בעיה.
