יומן,
שמי נועה לוי. דניאל לוי הוא בעלי. שבועיים לפני הנסיעה לתל אביב רבנו. רבנו ממש. החתול שניצל, ליתר ביטחון, התחבא איפשהו, רק כדי לא להיכנס לאש.
הכל התחיל בכך שביקשתי פרחים.
– דניאל, תקנה לי פרחים. סתם ככה, בלי סיבה.
– ובשביל מה צריך סיבה? – הוא שאל, בלי להרים את הראש מהפלאפון.
– אני. אני הסיבה.
הוא חשב: “טוב, למה לא, הגיוני”. הלך לחנות. חזר אחרי עשרים דקות עם שקית גדולה. חייכתי, הבטתי פנימה. שלפתי ראש כרוב. טרי, קשה, לבן.
– אלה הפרחים? – שאלתי בשקט.
– זה כרוב. פרחים עולים חמישים שקל וקמלים. כרוב עולה עשרה שקלים, ושלושה ימים אפשר לעשות ממנו סלט.
– דניאל.
– מה?
– אתה אידיוט.
– אני האידיוט שלך.
לא דיברתי איתו שלושה ימים. הוא לא הבין מה הוא עשה לא נכון, ואני לא הסברתי. אחר כך הוא נסע לנסיעת העבודה שלו. לתל אביב. הוא אמר:
– עבודה, שום דבר אישי.
ואני חשבתי: “שום דבר אישי – זה בדיוק מה שאנחנו”.
הוא נסע לשבועיים.
נשארתי עם שני ילדים, חתול, כביסות בלי סוף, בית ספר, גן, וחביתה קבועה לארוחת בוקר.
והיה וואטסאפ. שם התנהלנו.
יום 1.
הוא: “נחתתי. החדר עגום. מחר ישיבות”.
אני: “כל הכבוד. החתול זלל את כל האוכל וצעק שעה, דרש עוד”.
הוא: “למי מגיע כל הכבוד? לי או לחתול?”
אני: “לחתול”.
יום 2.
הוא: “תמונה של ארוחת בוקר. תמונה של המלון. תמונה של אורי, הקולגה שנוחר בחדר ליד”.
אני: “יפה. אצלנו הברז דולף. המים זורמים. הזמנתי אינסטלטור. הוא לא הגיע”.
הוא: “תתקשרי לחברת הניהול”.
אני: “התקשרתי. אמרו שישלחו תוך שלושה ימים”.
הוא: “איזה מניאקים”.
אני: “המניאקים הם אלה שנסעו לתל אביב”.
יום 3.
הוא: “מה שלום הילדים?”
אני: “הבן נכשל במבחן, הבת מסרבת לאכול ערב. אני עייפה”.
הוא: “תחזיקי מעמד”.
אני: “תודה, אני לא מחזיקה מעמד. אני נופלת”.
יום 4.
הוא: “היום ראיתי בקניון ארנב פרוותי ענק. רציתי לקנות לבת, אבל פחדתי לסחוב אותו במטוס”.
אני: “אף פעם לא פחדת לסחוב במטוס. פחדת להוציא כסף מיותר”.
הוא: “קלטת אותי”.
אני: “קלטתי אותך כבר בדייט הראשון, כשהזמנת תה בלי סוכר ואמרת שמתוק מזיק”.
הוא: “ואת הזמנת עוגה ואכלת אותה לבד, בלי להציע לי”.
אני: “כי אמרת שזה מזיק”.
יום 5.
הוא: “היום נרדמתי באמצע הישיבה. ברצינות. פשוט עצמתי עיניים וניתקתי לשנייה. כשפקחתי אותן – כולם הסתכלו עליי”.
אני: “יפיטרו אותך?”
הוא: “אני מקווה. עייף”.
אני: “גם אני עייפה”.
הוא: “בואי נהיה עייפים ביחד, אבל בערים שונות?”
אני: “בוא נהיה עייפים ביחד, אבל בבית. מתי אתה חוזר?”
הוא: “התגעגעתי”.
אני: “גם אני”.
היה שקט. אחר כך הוא כתב: “את יודעת, רק עכשיו הבנתי שאני לא מתגעגע הביתה. אני מתגעגע אלייך. לאיך שאת שותה קפה בבוקר ומעווה את הפנים כי הוא חם. לאיך שאת נוזפת בחתול ואז מרחמת עליו. לאיך שאת צוחקת כשהבן מספר בדיחות. ולאיך שאת יושבת על הספה עם רגליים מקופלות”.
לא עניתי. קראתי את ההודעה חמש פעמים. אחר כך בכיתי, כי הוא אף פעם לא כתב לי דברים כאלה. בחמש עשרה שנות נישואים – אף פעם. הוא חומרני, פרקטי, אדם שאומר “אני אוהב אותך” רק ביום הולדת, וגם אז רק אחרי תזכורת. ופתאום – קפה, חתול, בדיחות, רגליים. כאילו מישהו פרץ לו לטלפון. או שקרתה לו הארה.
יום 6.
אני: “אתה היית אתמול שיכור?”
הוא: “לא. צלול כמו זכוכית”.
אני: “אז למה כתבת את כל המילים האלה?”
הוא: “כי התגעגעתי. זה כמו אלכוהול – המוח מתנתק, הלשון משתחררת”.
אני: “השווית אהבה לאלכוהול?”
הוא: “השוויתי אהבה לכנות. לפעמים, כדי להיות כן, צריך להיות קצת שיכור. או מאוד בודד”.
אני: “אתה בודד? הרי יש שם קולגות”.
הוא: “קולגות זה לא את. הם לא יודעים שאני פוחד מהחושך וישן עם מנורת לילה. את יודעת. ואף פעם לא צחקת עליי”.
אני: “צחקתי. פעם אחת, כשאמרת שאתה פוחד מהחושך, כי שם עלול להיות שניצל”.
הוא: “שניצל הוא חיה. הוא עושה צרכים בנעליים. זה מפחיד”.
אני: “אתה אידיוט”.
הוא: “אני האידיוט שלך”.
יום 7.
התעוררתי מהודעה. הוא כתב בארבע בבוקר: “אני לא ישן. חושב עלייך. מדמיין איך ניפגש בשדה התעופה. את תהיי בשמלה הכחולה שאני אוהב. אני עם פרחים. נתחבק, ואני אגיד: סליחה שאני כזה. ואת תשאלי: כזה? ואני אגיד: שתקן. ואת תגידי: התרגלתי. ואני אגיד: זה רע. ואת תגידי: זה החיים”.
לא עניתי. רק לבשתי את השמלה הכחולה. למרות שזה היה רק הבוקר השביעי, והמפגש בשדה התעופה תוכנן בעוד שבוע.
יום 8.
הוא: “היום הלכתי לספארי. לבד. הסתכלתי על הקופים. הם מזכירים לי את הקולגות שלנו – עושים פרצופים, זורקים אוכל, עושים את עצמם מנהלים”.
אני: “לבד הלכת לספארי? בגיל ארבעים?”
הוא: “אז מה? מגיעה לי ילדות. את מרשה לי”.
אני: “מרשה. רק תצלם”.
הוא שלח תמונה. קוף עשה פרצוף. גם הוא. צחקתי בקול. הילדים רצו: “אמא, מה קרה?” אמרתי: “אבא עושה שטויות”. הם: “הוא תמיד עושה שטויות כשהוא לא איתנו”. אני: “כן. חבל שאנחנו לא שמים לב”.
יום 9.
הוא: “חשבתי על זה היום. את זוכרת איך נפגשנו? הפלת ארנק באוטובוס, ואני הרמתי. את אמרת: ‘אתה מאוד קשוב’. אני אמרתי: ‘ואת מאוד יפה’. ואז הלכנו לשתות קפה”.
אני: “אני עדיין זוכרת שהזמנת תה בלי סוכר”.
הוא: “ואת הזמנת עוגה”.
אני: “אני עדיין זוכרת אותה. היא הייתה טעימה. עם דובדבנים”.
הוא: “ואני זוכר איך הסתכלת עליי. כאילו לא הייתי סתם גבר באוטובוס, אלא חיים שלמים”.
אני: “היית חיים שלמים. עדיין אתה. רק שלפעמים אני שוכחת”.
הוא: “גם אני שוכח. אבל עכשיו – אני לא שוכח”.
יום 10.
הוא לא כתב אף מילה. מבוקר עד ערב – דממה. התקשרתי – הוא לא ענה. כתבתי – לא הגיב. התחלתי להיכנס לפאניקה. דמיינתי דברים נוראים: נפל, חלה, נדרס. החתול הסתובב מאחוריי בדירה ותבע אוכל. הילדים ביקשו סרטים. חשבתי עליו.
באחת עשרה בלילה הגיעה הודעה: “סליחה. נגמרה הסוללה. שכחתי את המטען במלון. כל היום חיפשתי מטען חדש. מצאתי אצל אורי. הוא נתן לי, אבל לקח ממני הבטחה שלא אירדם יותר בישיבות. מה איתך?”
אני: “דאגתי. חשבתי שאתה מת”.
הוא: “אני חי. מתגעגע. חוזר בקרוב”.
אני: “בעוד שלושה ימים”.
הוא: “בעוד שלושה ימים. את תבואי לאסוף אותי?”
אני: “בשמלה הכחולה”.
הוא: “אני עם פרחים”.
אני: “סיכמנו”.
יום 11.
הוא: “קניתי מתנות. לבן – לגו, לבת – ארנב, לך – צעיף”.
אני: “אתה לא יודע לבחור צעיפים. בפעם הקודמת הבאת ורוד, ואני לא לובשת ורוד”.
הוא: “זה לא ורוד. זה ורוד מאובק”.
אני: “ורוד מאובק זה ורוד”.
הוא: “זה הצבע של השקיעה מעל תל אביב”.
אני: “אתה משורר?”
הוא: “אני רואה חשבון. אבל בשבילך אני יכול להיות משורר”.
אני: “אל תהיה. אני אוהבת אותך רואה חשבון. כתב היד שלך ברור, והמספרים מסתדרים”.
יום 12.
הוא: “מחר אני ממריא. בואי לאסוף אותי”.
אני: “אבוא”.
הוא: “את מתרגשת?”
אני: “לא”.
הוא: “אני מתרגש. כמו בפעם הראשונה”.
אני: “בפעם הראשונה נחנקתי מהעוגה, ואתה טפחת לי על הגב. היה מביך”.
הוא: “לי היה נעים. נגעתי בך”.
יום 13. המפגש.
עמדתי בשדה התעופה. בשמלה הכחולה. עם הילדים. את החתול, כמובן, לא לקחנו – הוא היה עושה שערורייה. הבטתי בלוח הטיסות. הטיסה שלו התעכבה בשעה. שתיתי קפה, הילדים שיחקו בטלפונים. חשבתי: למה הוא כתב על הרגליים? למה על הקפה? למה על הקופים? הוא אף פעם לא היה כזה. אולי הוא באמת התאהב בי מחדש? או שזו סתם נסיעת עבודה – ניתוק מהשגרה, מהילדים, מהחביתה השרופה? אולי בבית הוא יחזור להיות שתקן, ישאל על הכרוב וייכנס לנייד?
הוא יצא מאזור הנוסעים. עם פרחים. זר ענק. לא ראיתי ממנו דבר כזה – רק בחתונה, וגם אז חמותי בחרה. הוא ניגש, חיבק, נישק. אמר:
– סליחה שאני כזה.
אני: “כזה?”
הוא: “שתקן”.
אני: “התרגלתי”.
הוא: “זה רע”.
אני: “זה החיים”.
הוא: “לא. זה הרגל. אני הולך להשתנות”.
אני: “לא צריך. אני אוהבת אותך ככה, אפילו עם הכרוב”.
הוא: “הכרוב היה טעות”.
אני: “הכרוב הוא העבר. פרחים זה ההווה”.
נסענו הביתה במונית. הוא אחז לי ביד. הילדים נרדמו. החתול קיבל אותנו בפתח, הריח את הפרחים, התעטש והלך למטבח.
שמתי את הפרחים באגרטל. הוא הכניס את הנייד למגירה. אמר:
– היום אני לא עובד. היום אני רק שלך.
אני: “ומחר?”
הוא: “מחר אני שלך עם הנייד. אבל היום – בלי”.
הזמנו פיצה, שתינו יין, ראינו סרט. סרט מטומטם על אהבה. צחקתי, הוא חיבק. החתול ישב ליד ודרש נקניק.
– דניאל, – אמרתי. – אתה באמת תשתנה?
– לא יודע. אבל אנסה.
– ואם לא יצליח?
– אז את תכתבי לי “אתה מניאק”, ואני אכתוב “התגעגעתי לרגליים שלך”.
צחקתי.
– אתה אידיוט.
– אני האידיוט שלך.
סיימנו את היין ואת הפיצה. השכבנו את הילדים. החתול נרדם בכורסה. הסתכלתי על דניאל.
– אתה יודע, גם אני התגעגעתי. לא אליך – אלינו. למי שהיינו בהתחלה. עליזים, משוגעים, בלי משכנתא ובלי כרוב.
– הכרוב הוא הסמל לטיפשות שלי. אני לא אקנה יותר כרוב.
– תקנה. רק ביחד עם פרחים.
– סיכמנו.
התחבקנו ונרדמנו על הספה. כי את המיטה כבר תפס החתול.
בבוקר הוא יצא לעבודה, עם הנייד. נישק אותי ואמר “אני אוהב אותך”.
בערב הוא לא שכח פרחים. נכנס לחנות פרחים וביקש: “תני משהו לא יקר, אבל כזה שיגרום לאשתי לחייך”. המוכרת הציעה חינניות. הוא לקח.
שמתי אותן באגרטל. החתול הריח, התעטש והסתלק.
וכך כל יום.
זה כל הסיפור. רגיל. פשוט. במקומות מסוימים – מגוחך, אפילו טיפשי.
אז מה? אהבה לפעמים נשמעת טיפשית. אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת.
