עם נעם חייתי בדיוק 12 שנה. תמיד סיפרו עלינו בתור זוג כזה ישראלי נכון אתם יודעים: לא משכנתה (וזה כבר הישג!), כן אוטו, עבודה מסודרת לכולנו וילד בכיתה ה. כלפי חוץ נראינו ממש משפחה לתפארת: מכנסיים מגוהצים, מרק קובה בשישי, וביקורים אצל ההורים ברעננה כל שבת בצהריים, לא משנה כמה אני עייפה מעבודה. אני, תמים שכמותי, הייתי בטוחה שאלו הדברים הקטנים שמחזיקים נישואים: טחינה על השולחן, כפתורים נתפרים, וחולצת בית-ספר בלי כתמים של קטשופ. אבל מסתבר שלי יש תפיסה של נחת, ולנעם רעיונות יצירתיים הרבה יותר.
אותו ערֵב, הוא חזר הביתה עם פרצוף של מי שבאו לו מכות עם ניידת של פקחים. לא נגע באוכל, גרר רגליים בבית, סידר נעליים ואז שוב בלגן. בסוף יושב מולי בסלון, עיניים תקועות איפהשהו על האטליז ממול, ואומר:
נעמה, אני גמור. בית, עבודה, שיעורי בית של עומר, הטלנובלות שלך כל ערב הכול כמו שידור חוזר. שלושים ותשע, ואני מרגיש פנסיונר.
מגבת מטבח בידיים ואני: וואט דה?
מה אתה מנסה לומר? לא טוב לך?
נמאס לי מהלופ, הוא פולט. אני רוצה קצת דרייב, שקט, לדעת מי אני מעבר לסט אפ הזה. רוצה לחיות לבד!
ומה, גירושין? שואלת בשקט.
לא, לא דרמה. פסק זמן. אשב אצל דן חודש, הוא הרי שליח בברלין. אחיה לעצמי אקום מתי שבא, אוכל קוסקוס מהמיקרוגל, אשחק פלייסטיישן עד 3 בבוקר. רק אל תלחצי עליי תתחילי עם דרמה, הלכתי for good.
למחרת כותב לי הודעה בווטסאפ עפתי, שתפתי. אסף את הטריינינג, שלוש חולצות וגוזייה ישנה, יצא לדן. נשיקה קטנה בלחי, ניפגש עם עומר שבת, אפילו בלי סמיילי.
השבוע הראשון הפך להיות בשבילי כמו חוג יוגה בהפתעה מלא לחץ, דמעות בלילה, מה לא בסדר בי, כמה קמתי שמנה, ולמה זה תמיד נגמר ככה. חיכיתי שהוא יתקשר, והוא?! בקושי שיחה. נשמע מרוצה, מספר שראה סטנדאפ בפאב ושקם ב-12 בצהריים משינה.
תחזיקי, הוא אומר לי באוויר החמוץ הזה שלו. תתפנקי. עוד לא החלטתי לחזור.
השבוע השני נפתח וזה דווקא משעשע: הסל כביסה יותר לא תוקף אותי בכניסה. ניקיתי ונשאר נקי! פתאום המרק נשאר והפסטה לא נחטפת במסדרון. לא עומדת שעתיים עם קציצות בלילה. הבית שקט, אין גרביים על השולחן, אף אחד לא מוציא לי הערות על השיער או מחפש את השלט. יושבת עם תה, מתמוגגת מקצת שקט בסלון. פתאום החיים נראים ממש Netflix.
בסוף שבוע שלישי צץ לי בראש פלא: אני לא מתגעגעת אפילו מילימטר. נהפוך הוא, המחשבה על הקאמבק שלו גורמת לי לכל מיני קפיצות בבטן. דימיינתי אותו חוזר, חוזר לדרוש תשומת ליבו, להתלונן על מונוטוניות, והוא בכלל זה שיצר את הסאגה. פתאום נפל לי האסימון: מה שחנק אותו לא היה הנישואים, אלא הוואקום שבתוכו עצמו ואותו אני ניסיתי למלא כל השנים הללו.
הנה, יום שישי, פלאפון מצלצל.
נעמילה! הוא צוהל. תקשיבי, חשבתי לבוא לסופ”ש, התגעגעתי לבורשט שלך. לשבת, לאכול, ואז אני חוזר; עוד לא פתרתי את עצמי עד הסוף.
היה ברור נעם רוצה אותי ב-on demand. בא לאכול, בא לדאוג, בא לקבל חיבוק ונעלם להתמרמר בחיק העצמאות שלו כשהוא בוחר בזה.
לא נעם, עניתי רגועה לגמרי, לא לבוא.
מה מה זאת אומרת?
בדיוק מה ששמעת. זהו, סגור.
בבוקר שבת פתחתי את הארון, שלפתי תיקי משבצות גדולים וסידרתי את כל הדברים שלו: מעילים, נעליים, מברגה, ציוד דיג, הספל האהוב עם הכיתוב Best Dad. התקשרתי לחברת מונית שירות, שמו הכול באוטו ושלחו לכתובת של דן. כשהנהג התקשר שהוריד, שלחתי רק הודעה אחת:
“נעם, רצית חופש? קיבלת. כל החפצים שלך אצל דן. אין צורך לחזור לא לשבת, לא בכלל. גם לי טוב ככה, אולי אפילו בפעם הראשונה. בהצלחה”.
ומאותו רגע? הבנאדם לא הפסיק לצלצל שבוע, חיכה לי בחוץ ליד הפח ירוק בכניסה לבניין, השאיר הודעות קוליות כאילו זה המרוץ למיליון. ניסח תודעה חדשה זה היה בכיף, זו הייתה בדיקה. אבל הדלת, אותה לא פתחתי. סוף סוף טעמתי איך זה לחיות בלי רגשי אשמה וללא גחמות של מישהו בן 40 שמחפש עצמו. לא חזרתי להיות אישה נוחה.
הפסק זמן הגברי הקלאסי שלו? טריק ידוע: להעצים ערך, לאיים בעזיבה, לגרום לפחד כדי להגיע להסכם נוח. הוא שכח שדווקא כל הדבר הזה שגרם לו להתבכיין היה על הכתפיים שלי. וההיעדרות שלו? הפכה לחסד קטן.
אני לא מסכימה להיות תחנת מעבר או קומת שירות בעבור אף אחד. ארזתי וטרקתי, הפסק זמן הפך לסיום סופי. נישואים זה לא מלון לסופי שבוע.
אני יצאתי מהסיפור הזה לא בגירושים דרמטיים, אלא עם גב זקוף בלי הצגות, בלי בכי, ובלי הנחות.
ומה איתך? איך היית מגיבה אם בן הזוג מגיש הצעה ל”פיילוט נפרד” היית מחכה בשקט, או מיד סוגרת את הדלת?
