הדבר היחיד שאני מקשר לאבא שלי זה מריבות, צעקות, חוסר שקט. גדלתי בחוסר כל. אמא שלי עבדה עד שעות הערב המאוחרות כדי לפרנס אותנו, ואבא שלי רק חיפש סיבות להתווכח ולהרוס את השקט. יום אחד הלכנו ביחד לשוק הירקות בפתח תקווה כדי לקנות ירקות. המוכר זרק בדיחה על אמא שלי, כולנו צחקנו, אבל אבא שלי הביט בה בבוז, לא אמר מילה.
כשחזרנו הביתה התחיל בלגן גדול. הוא צרח כל כך חזק שכל השכנים שמעו. אחר כך הכה את אמא שלי. זמן מה לאחר מכן היה עוד מקרה. חבר לעבודה של אבא שלי אמר בצחוק שאני בכלל לא דומה לו, שאני דומה לאמא שלי ולא קיבלתי שום תכונה ממנו. אז הייתי בן 12. אבא שלי עזב את המשפחה ואמר שאמא שלי פינקה אותי יותר מדי.
מאז נשארנו כמעט בלי כסף, אפילו לאוכל. הוא לא שילם מזונות. אמא שלי לא רצתה להילחם בו בבית המשפט, אז נאלצה להסתדר לבד. היא מצאה עבודה נוספת. בזמן שאני למדתי בבית הספר, ניסיתי לעשות הכול כדי להתקבל לאוניברסיטת תל אביב. בסוף הצלחתי למצוא עבודה.
בסופו של דבר התחתנתי, סוף סוף הצלחתי לעזור לאמא שלי ולתמוך בה כמו שצריך. לאחרונה קיבלתי הודעה. זה היה מאבא שלי. הוא כתב שהוא רוצה לחזור לדבר, לפתוח מחדש את הקשר. אני לא בטוח מה לעשות. יש אנשים שממליצים לי להיפגש איתו ולשוחח. למען האמת, זה לא ממש מושך אותי. אני עדיין זוכר את הרגע שבו עזב אותנו, הוא זר בשבילי. אין לי זיכרונות טובים איתו. החלטתי לא לספר לאמא שלי על ההודעה, לפחות בינתיים. אני עדיין לא יודע מה לעשות.
המסקנה שלי היא שצריך לבחור בעצמך עם מי להיות בקשר, בלי להתחשב בלחץ של אחרים. לפעמים להתחיל מחדש זה לא תמיד נכון, במיוחד אם הזכרונות מכאיבים כל כך.
