אל תעזי לשיר
– את מחייכת לא נכון.
טליה לא קלטה מיד שמדברים אליה. היא הביטה בידיה, מונחות על ברכיה, על שמלה כחולה כהה שלעולם לא הייתה בוחרת בעצמה. לוחצת בכתפיים. מבריקה מדי. זרה לגמרי.
– טליה. אמרתי, את מחייכת לא נכון. זה מתוח מדי. אנשים קולטים.
ישי אמר זאת בשקט, לא מסיט את ראשו. עיניו ננעצו באולם, בו כבר לקחו אורחים את מקומם במסיבת ה-20 שנה לחברה שבנה. ערב חשוב, חג מכובד, והסיוע של טליה בערב הזה היה כתוב לה מראש, כתחנה בחוזה: לשבת לידו, להיראות יפה, לא לדבר יותר מדי, לא לשתות מעבר לכוס אחת, לא לפנות לשותפים בלעדיו.
– סליחה, – מלמלה טליה.
– אל תתנצלי. תתקני.
המסעדה הייתה מהסוג בו מרגישים את הכסף בעיצוב, לא בצעקה אלא בתחושת המשקל של המפות, האור הרך של הנברשות, הדרך בה המלצרים חומקים בין השולחנות כמו צללים. טליה כבר הייתה פה כמה פעמים, וכל פעם קיבלה את אותה התחושה: שהיא מיותרת. לא אשת איש באירוע עסקי, אלא בן אדם. אישה עם שם, עם חיים, עם מה שכבר שכחה שהיה בתוכה.
היא בת חמישים ושש. עשרים ושמונה מהן עם ישי בר-נוי. פגשה אותו ממש ביציאה מהמדרשה למוזיקה. היא הייתה לוהטת, מלאת קול, מאוהבת בברהמס וצ׳ייקובסקי. הוא יזם צעיר עם מבט בעיניים, התחושה שהעולם שלו, שיכול לקנות או לשנות כל דבר. כשהביט בה, כאילו העולם כולו נמצא בה. אחר כך הסתבר שהוא באמת רק רצה לעצב אותה מחדש.
– ישי, אולי אלך לליאת? היא לבד שם בשולחן.
– ליאת תחכה. אין לך מה לחפש אצל משפחת לוי.
– אבל אנחנו מכירות עשרים שנה.
– טליה. – קולו היה רגוע, מותש. – ערב חשוב. פשוט תשבי ותחייכי.
היא חייכה. בדיוק, לפי ההוראות.
האולם התמלא לאט. שותפים, לקוחות, עורכי דין, נשותיהם. כולם מהודרים, כולם מדברים בשקט על מה ש״ראוי״ בערב כזה. טליה הקשיבה למקטעים של שיחות וחשבה, מתי לאחרונה דיברה באמת על מה שמעניין אותה? מוזיקה. מבנה פוגה. למה קונצ׳רטו מספר שתיים עדיין מבקע לה את הלב, רק אם היא שומעת אותו ברדיו.
ברדיו בביתם בקושי התנגן משהו. ישי לא סבל קלאסית. אמר שזה מוציא אותו משלוותו.
באחד השולחנות הקרובים, אישה בשמלה אדומה צחקה בקול. הצחוק שלה היה חופשי, צרוד, חי כמו שצריך. טליה תפסה את עצמה מביטה בה עם קנאה. לא בגלל השמלה ולא בגלל שהייתה צעירה ויפה. רק בגלל צחוק כזה, צחוק בלי לשאול רשות.
הארוחה נמשכה; טוסטים, מחיאות כפיים, נאומים על ההצלחה של עשרים שנה ועתיד מזהיר. ישי נתן נאום קצר, תמציתי. הקהל מחא כפיים בהתפעלות, הוא ידע להחזיק אולם. טליה מחאה כפיים יחד עם כולם וחשבה גם היא פעם ידעה להחזיק קהל. לעמוד ולשיר עד שאנשים שוכחים לנשום.
בפעם האחרונה ששרה לציבור, זה היה לפני עשרים וארבע שנים. בערב במדרשה, כשישי לקח אותה לפני הסוף בגלל שיחת עסקים דחופה.
המנחה הכריז על ״ערב כשרונות״ אחרי קינוח, כשהאורחים כבר שתו מעט יותר וקצת רעש דבק באוויר. מי שרצה יכול היה לעלות לבמה הקטנה שבפינה לשיר, לבצע קסם, לספר בדיחה. ישי הצטמרר.
– זה מגעיל, – לחש.
טליה לא ענתה. התבוננה בבמה. עמד שם מיקרופון. לידו ישב פסנתרן צעיר עם פנים טובות, שכבר ליווה את האורחים בקטעים קלים בארוחה. שמה לב אליו כבר בהתחלה: אצבעות ארוכות, נעים בראש לפי הקצב גם כשכמעט לא שומעים.
שניים עלו. אחד סיפר בדיחה, שני ניגן במפוחית. הקהל מחא כפיים באדיבות, ללא התלהבות. ואז הזמין המנחה שוב משתתפים והיה רגע של שקט.
טליה הרגישה בפנים משהו מתחיל לזוז, לא כמו מכה, אלא כמו דלת סגורה שפתאום נפתחת מעט. הניחה את המפית על השולחן. קמה.
– לאן? – שאל ישי.
– לשירותים.
היא לא הלכה לשירותים. פנתה אל המנחה, לחשה לו משהו והוא פער עיניים ואז הנהן. פנתה לפסנתרן, דיברה עמו דקה בשקט, גם הוא חייך בחיוך מבין.
כשהמנחה קרא בשמה, ראתה בזווית העין את פניו של ישי. היא השתדלה לא להביט בו. הסתכלה רק אל המיקרופון.
שלוש מדרגות לבמה ורצפה לא מוכרת מלאה אנשים בחליפות, בנשים בתכשיטים. רבים דיברו זה עם זה, הביטה בה בשעמום מנומס נו, נראה מה יש לה.
הנהנה לפסנתרן.
ניגן מספר אקורדים, והאולם השתתק, לאט ועקב, כי זו לא הייתה שירת שולחן ולא שיר בידור. רַחְמַנִינוֹב. ווקאליז. יצירה מורכבת ויפה, מהשלמות שהייתה שרה בבחינה הגמר שלה. אין מילים רק קול ומוזיקה.
התחילה לשיר. ולא האמינה הקול שם, קיים, לא נשבר בכל השנים שלא שרה, לא התכווץ למוות. אחר, עמוק, עם גוונים חדשים, אבל חי. אמיתי.
באמצע המשפט השלישי הקהל השתתק לגמרי. כאילו מישהו סגר את הברז הראשי. אנשים עזבו שיחה, הניחו כוסות יין, פנו לבמה. טליה כמעט לא שמה לב. שרה ורק ניסתה לא לעצור, לא לאבד נשימה, לא לחשוב על ישי, על פניו, על מה שיבוא אחר כך.
העתיד לא עניין. היה רק הרגע.
כשסיימה, השתרר שקט. ואז קם הקהל. לא כולם יחד, לאט-לאט. הפעם מחאו כפיים באמת. האישה בשמלה האדומה הריעה. הפסנתרן הביט בה כאילו פגש פלא.
ירדה מהבמה. רגלה רעדה. הלב דפק אך יציב. מתקרבת לשולחן שלה, כשראתה את פניו של ישי.
הוא לא מחא כפיים.
– תשבי, – אמר.
התיישבה.
– את מבינה מה עשית עכשיו?
– שרתי.
– אל תצחקי עליי. – קולו היה קר, כמעט לוחש. – הצגת את עצמך בערב שלי, בלי רשותי. את מבינה איך זה נראה?
– איך?
– כאילו אשתי צריכה תשומת לב. כאילו לא מספיק לה. – הניח את הכוס וחזר והניח. – ניסע הביתה. בעוד עשר דקות.
– ישי, עוד לא…
– בעוד עשר דקות, טליה.
שלושה כבר ניגשו אליה. האישה עם השמלה האדומה רותם שמה לחצה את ידה: ״את מדהימה, מאיפה את?״ גבר מבוגר עם זקן לבן אמר: ״אין דברים כאלה. למדת אצל מי?״ וליאת, הידידה הישנה, הגיעה וחיבקה אותה בחום של בית, וריח הבושם שלה כמעט גרם לטליה לבכות.
– טליה, איפה היית כל השנים? את שרה כמו…
– ליאת, אנחנו הולכים, – קטע ישי, הופיע לצידה. לקח אותה ביד. לא חזק, חיצונית בעדינות, אבל אצבעותיו לחצו על זרועה כמו ברזל. – סליחה, טליה לא חשה בטוב. נאלץ ללכת.
בדרך ברכב שתק. כל הדרך, וזה היה גרוע יותר מכל צעקה. טליה הביטה דרך החלון על תל אביב בלילה, הפנסים, חלונות הראווה. הרגישה שבתוכה נוצר משהו דומה לשקט מוזר. לא שמחה ולא פחד משהו שלישי. כמו מישהי שפתאום נזכרת בשם שלה.
בבית הניח את הז׳קט על קולב, הסתובב אליה.
– תשמעי. אני מבין שמשעמם לך. רוצה משהו לעצמך אבל יש גבולות. יש דברים שאפשר וזה שאי אפשר. הערב הזה היה חשוב לעסק. שמת אותי במבוכה.
– שרתי. מחאו כפיים.
– הפכת את עצמך למשתתפת באירוע. מבינה את ההבדל?
– לא. – הופתעה כמה רגוע זה נשמע.
הביט בה ממושכות. אחר כך אמר:
– יש לך הכל. בית, מעמד, כסף. לא מבין מה חסר לך. ואני כבר לא מתכוון להבין.
– אני אגיד לך מה חסר. אני.
– מה זה אומר?
– אתה יודע.
הלכה לחדר השינה, סוגרת אחרי דלת. נשכבה בלי להוריד בגדים, הביטה בתקרה לבנה וחלקה, כמו כל חייה מבחוץ. שמעה אותו פוסע בחדר, פותח סוגר ארונות. אחר כך שקט.
לא נרדמה עד הבוקר. נזכרה איך לפני חמש עשרה שנה הסכימה לעזוב את הקונסרבטוריון, בו לימדה קול. ישי אמר שזה לא מתאים לאשתו, שאין כסף, חבל על הזמן. הסכימה. חשבה שתמצא משהו אחר. אבל תמיד מצא סיבה למה לא, למה אי אפשר.
הוא לא היכה, לא צעק. תמיד ״הסביר בנחת״ מה נכון ומה לא נכון. אחרי עשרים ושמונה שנה, לא שמעה יותר את הקול הפנימי שלה. אפילו לא בראש.
עד אתמול.
בבוקר, כעוסס במקלחת, שלפה תיק ישן מהמזווה, הכניסה מסמכים, דרכון, תעודת הקונסרבטוריון, כמה תמונות, פלאפון, מעט מזומן שחסכה בשקט לשעת חירום בלי לדעת לאיזו. עכשיו כן.
לבשה גינס, סוודר, מעיל. כשישי יצא מהמקלחת, עמדה בכניסה, תיק על כתף.
– לאן?
– הולכת.
פאוזה ארוכה.
– אל תגידי שטויות.
– לא שטות. הולכת.
– טליה. – ניגב ידיים, מביט כאילו היא ילדה בהתקף. – תלכי לישון. נחשוב בערב.
– כבר חשבתי.
– אין לך כסף. אין לך עבודה. לאן תלכי?
– אסתדר.
– את מצחיקה אותי. בת חמישים וחמש. תלכי…
היא פתחה דלת ויצאה. שמעה את קולו, מילים איבדו צורה. המעלית התמהמהה, שיקוף דמותה בדלתות המתכת מעורפל. כמעט חייכה לעצמה.
הלכה ברגל בתל אביב. פשוט הלכה ונשמה. סתיו יבש וקר, ריח עלים וקפה מאיזה בית קפה. נכנסה, לקחה כוס, ישבה ליד חלון, הוציאה פלאפון. התקשרה לאדם היחיד שיכלה.
– ליאת, אני צריכה עזרה.
– אלוהים, מה קרה?
– עזבתי את ישי.
שתיקה. ואז:
– איפה את?
ליאת גרה לבד בדירת שני חדרים בגבעתיים. הילדים שלה כבר בגיל משלהם, בעלה מת. פתחה דלת, ראתה את טליה עם תיק, לא שאלה דבר. רק פינתה מקום: ״הכנסי. הקומקום כבר רותח.״
ישבו במטבח עד מאוחר. טליה סיפרה, ליאת הקשיבה, רק מזגה עוד תה. בסוף אמרה:
– עזבת. זה העיקר. כל השאר פתיר.
– הוא יחסום לי את החשבון. אולי כבר חסם.
– חסם?
– כן. הזהיר כבר שנה שעברה: תעזבי, תראי.
– נראה אותו, – לחשה ליאת.
ישי לא התמהמה. עד הערב הפלאפון של טליה לא הפסיק לצלצל. קודם הוא, לאחר מכן העוזרת שלו, אחר כך אמא של טליה שברור התודרכה מראש. אמא בכתה בקו, אמרה שישי סיפר לה שלטליה התמוטטות עצבים אחרי האירוע, שנעלמה במצב לא יציב וצריך טיפול.
– אמא, אין לי התמוטטות.
– תליה, ישי כל כך דואג. אמר שהתנהגת מוזר, שאת צריכה רופא…
– אמא, שרתי. עליתי על במה ושרתי. זה לא שטות.
– הוא אומר שזה היה לא במקום, שפגעת בו…
– אמא. אני אצל ליאת. נדבר מחר.
באמת חשבונות נחסמו; משכה בכספומט נתקלה בסירוב. בכל ערב הכסף מהמעטפה הלך ואזל, ליאת סירבה לקחת כל אגורה. אי אפשר להישען על זה לנצח.
שלושה ימים אחר כך, הגיעו שליחים מחברת הובלות. קיבלה מהם מספר שקיות בגדים בקיץ באמצע אוקטובר, נעלי עקב, קישוטים מיותרים. שום בגד חורף. שום ספר חשוב. מסר לא מעודן.
אמא התקשרה, סיפרה שישי היה אצלה, שתה תה, סיפר שלטליה ״תמיד היתה רגישה ומופנמת, הוא עשה הכל בשבילה, היא לא ידעה להעריך, בטח צריכה טיפול רציני״. אמא ידעה להקשיב למי שמדבר בטון בטוח.
– טליה, אולי באמת תחזרי? תדברו…
– אמא, הוא מבטל לי כסף ומפיץ שמועות עלי. את מבינה?
השתתקה.
– הוא גבר, טליה׳לה. כולם כאלה כשהם פגועים.
טליה הניחה את השפופרת זמן רב הביט בחלון. הוציאה מהשקית את תעודת הגמר מהמדרשה, עטיפת בד כחול כהה, כיתוב זהב: ״טליה גבריאלי, התמחות: שירה אמנותית״. לא נגעה בה חמש עשרה שנה.
בבוקר התקשרה למדרשה. שאלה על פרופ׳ גרינברג, המורה הקשיש שקיוותה שעדיין בחיים. להפתעתה כן. עדיין מלמד אף בגיל 73. קיבלה טלפון.
– פרופ׳ גרינברג? זו טליה גבריאלי. אותי זוכר?
פאוזה ארוכה.
– גבריאלי? מהמחזור הרביעי?
– כן.
– ברור שזוכר. לאן נעלמת, טליה׳לה? שנים לא שמעתי ממך.
– נעלמתי. אתה צודק. פרופ׳ גרינברג, אני צריכה עזרה.
נפגשו אחרי יומיים בכיתה קטנה במדרשה. בדיוק כפי שזכרה: קטן, יבשושי, עיניים חודרות, כפות ידיים על ברכיים. הביט בה ואמר:
– הזדקנת.
– גם אתה.
– טוב. תשירי.
– עכשיו?
– למה לא?
שרה. בהתחלה מבוהלת, הריאה לא פתוחה, הקול רועד. גרינברג הקשיב בשקט. כשהסתיימה:
– יש קול. טכניקה התדרדרה. נשימה נוראית. אבל יש קול. זה מה שחשוב, טליה׳לה. כל היתר חוזר.
– תוך כמה?
– תלוי בך. אם תעבדי ברצינות, תוך שלושה חודשים ניתן לחשוב על מופע. – שתק רגע. – למה הפסקת?
– התחתנתי.
– והבעל אסר עלייך לשיר?
– לא אסר. זה פשוט… קרה לאט.
גרינברג הביט בעיניה.
– בהדרגה, – חזר. – מובן. אז נתחיל.
התאמנו כל יום. טליה במדרשה בתשע, עוזבת רק בצהריים. הקול התחיל לשוב, לאט, לא קבוע יום מוצלח, יום מדשדש. גרינברג היה קשוח, ללא הנחות: ״לקול אין גיל, יש טכניקה ויש רצון. השאר תירוצים״.
ליאת סידרה לה חוג שירה לגמלאות במתנ״ס. שילמו מעט, אבל זה היה שלה. פעמיים בשבוע, וטליה אהבה. נשים בגיל 60 ו-70 ששרות רק כי אוהבות, בלי קריירה, בלי שאיפות רק בשביל הנפש. זו הייתה לה תרופה.
ישי בינתיים המשיך במסע. שמועות הדליפו לה שהוא מספר שטליה עזבה ״בגלל קשר עם מורה״, שיש לה ״בעיה נפשית״, שהוא סבל שנים, לבסוף שחרר. גרסה שונה לכל קהל, לב הסיפור יציב: היא משוגעת, הוא מסכן. חלק מהסביבה קנתה. חלק שתקה. אמא צלצלה בפחדנות, בודקת אם היא בכלל מסתדרת.
– את חושבת איפה תגור בעתיד?
– כן, אמא.
– הוא אומר שיוכל לדון בזה ברוגע אם רק תחזרי.
– אני לא חוזרת.
– טליה, אתם יכולים להגיע להסכם. פרידה, נכסים…
– אמא, הוא חוסם לי כספים ומפיץ שאני לא שפויה. עם אדם כזה לא מסתדרים, נפרדים. לתמיד.
אמא נאנחה ומיהרה להחליף נושא. אין כעס אמא שלה גדלה בזמן אחר, מושגים אחרים של נישואין, סבלנות. אין מה לכעוס עליה, כמו שלא כועסים על מישהו שלא למד שפה זרה.
אחרי חודש גרינברג הודיע:
– עוד חודשיים קונצרט צדקה גדול בעיר. תכנית קלאסית. חסרים זמרים מובילים. אשמח להמליץ עלייך.
טליה קפאה.
– לא הופעתי עשרים וארבע שנה.
– אני יודע.
– פס הקהל?
– הערב בטלוויזיה איזורית. הקהל חשוב.
היססה.
– אחשוב.
– תחשבי מהר. תפקיד מתפנה.
סגרה יומיים אחרי. גרינברג הנהן, כאילו ידע.
שבועות מתישבים במיוחד הגיעו: אריות, רומנסות, ולבסוף שוב רַחְמַנִינוֹב קטע אפילו יותר מסובך. טליה הייתה עייפה מדי לישון; נפלה על הספה אצל ליאת. אבל העייפות הזו לא הייתה אותה עייפות מוכרת מישי אפורה, דביקה, אלא עייפות בריאה.
ליאת גידלה אותה בידיים. האכילה יותר, דאגה לנוח. התקרבו. חיים קרובים בלי במה מזויפת מקרבים מהר.
שלושה שבועות לפני ההופעה התחילו בעיות. עורך התכנית התקשר, בקושי ניסח: ״יש שאלות לגבייך…״
– מישהו מישי התקשר?
פאוזה ארוכה.
– לא יכול להגיב.
– ברור לי.
התקשרה לגרינברג. ״תבואי מחר. אני אטפל״, ענה. אכן טופל. כיצד? לא שאלה. טליה במופע.
שבוע לפני הופעה התקשרה ליאת: ״שניים חיפשו אותך. אמרו מישי. ביררו אצל השכנים. אמרתי שלא מכירה. הם בחוץ. היזהרי.״
משהו נקרש בבטן: הוא לא משחרר. זה לא אישי, זו הפרה של הסדר.
סיפרה לגרינברג. הוא נאנח, המשקפיים בין אצבעותיו.
– כנראה ינסה להפריע.
– הכי סביר.
– את פוחדת?
– לא. נגמר לי הפחד.
– טוב. – שתק. – בקהל יהיה ויקטור סטבינסקי.
– מי?
– מפיק חשוב מאוד. שמע עלייך מאז ההופעה ההיא במסעדה. שלחתי מישהו להאזין. הוא רוצה לשמוע בעצמו. תתני עבודה, טליה.
– כל זה… במכוון?
– אני ארבעים שנה מלמד, – אמר גרינברג. – ושלוש תלמידות בלבד היה להן קול כזה. אחת היגרה, אחת נפטרה. השלישית התחתנה ונעלמה. תמיד חשבתי עלייך, השלישית. שמח שמצאתי אותך.
יום הקונצרט סגרירי. טליה בפילהרמונית שתי שעות לפני, מהלכת על הבמה, שומעת הדהוד האולם. אולם בן שמונה מאות מושבים, חשוך, מחזיק את ציפיית הרגע. לרגע כזה חיכתה, שנייה לפני שהקהל נכנס.
שעה לתחילת ההופעה, ההפקה לוחשת: ״שניים מחכים בחוץ מהבעל שלך טוענים שיש להם מסמך רפואי לשפוזך.״
– הוא לא בעלי. לשעבר.
– מבקשים שתצאי לדבר.
– הם יכולים לבקש. אני שרה. אם רוצים שיכנסו וישמעו.
המלמל. טליה הביטה בעיניו:
– זו ההופעה שלי. אף אחד לא ימנע.
– יביאו את גרינברג.
גרינברג סידר גם זאת. אנשי ישי נשארו בחוץ. רגע לפני פתיחה, ראתה אדם גבוה במעיל יקר, גרינברג עומד לידו ומדבר, זהו סטבינסקי כנראה.
עלתה שלישית בסדר. אולם מלא, מצלמה בצד. לבושה שמלה כהה פשוטה, שלה לא עודף ברק, לא עודף כלום. ניגשה למיקרופון, הביטה בקהל.
ושרה.
תחילה בקלות, אחר כך נדרשה להחזיק. בשלישי, שכחה עולם, קהל, וואטסאפ. רק מוזיקה. כאן מקומי. כאן אני.
כשבא רַחְמַנִינוֹב, השתררה דממה נדירה לא מאזינים אלא שומעים. טליה שרה והרגישה מה שאנשים חשים אחרי מחלה ארוכה כשיוצאים ולראשונה רואים שהשמיים עודם כחולים.
סיימה את המשפט האחרון. מהדלת צד נכנס ישי.
שפתיה רטטו, ראתה אותו בהיקף, מתפרץ קדימה, מדבר על השומרים, פרצוף אדום, מתוח. מאחוריו כבר עמד סטבינסקי בגבו, דיבר אליו פשוט. ראתה ישי עומד, מגיב, פניו משתנים. משהו בתוכו נשבר בשקט, בקטן, בלי אפקט אדם שהבין שהוא כבר לא שולט בעולם.
ישי הפנה גב ויצא.
מאחורי הקלעים, סטבינסקי לחץ ידה.
– שמעתי עלייך. עכשיו שמעתי אותך. יש לנו על מה לדבר.
– מה למשל?
– חוזה. הופעות. בארץ, אחר כך אירופה. אני מחפש קול כמוך. – חייך מעט. – ומעכשיו, אף אחד לא יפריע. אני ערב.
גרינברג הביט מרחוק. טליה תפסה מבט הנהן קצר, מספיק.
עם אמא דיברו באמת רק אחר כך. טליה באה אליה, ישבו במטבח, אמא הביטה בה וחיכתה. לבסוף אמרה:
– ראיתי אותך בטלוויזיה. בקונצרט.
– כן?
– ליאת אמרה לי לפתוח. לא ידעתי שאת כזו. שמעתי במדרשה, אבל הייתי אמא מודאגת. עכשיו הסתכלתי ופתאום את. – חיפשה עיניים. – טליה, תסלחי לי.
– על מה?
– שהאמנתי לו יותר. הוא דיבר משכנע. את שתקת. חשבתי שזה אומר שהכל בסדר. לא הבנתי.
טליה לקחה ידה.
– אמא, זה בסדר. עכשיו הבנת. לוקח זמן. זה בסדר.
– את לא כועסת?
– לא.
אמא בכתה בשקט, דמעות יורדות. טליה החזיקה לה יד וחשבה שפיוס זה לא לשכוח את העבר זה לשאת איתך רק מה שצריך. והשאר פשוט לשחרר.
עבר שנה.
טליה מאחורי הקלעים באולם קטן בוינה, מאזינה לקהל מתיישב. צלילים מוכרים ובלתי מוכרים; רחש שמלות, דיבור רך, שיעול בודד. האולם עם עיטורי זהב, שלג מבחוץ.
חייה נראים ככה: דירה קטנה לשכירות בוינה, חוזה עם סטבינסקי שמאפשר לה לשיר ולהתקיים, מזוודה גולשת בערים, טלפון מגרינברג פעם בשבוע, אמא טסה לבקר ומתפלאת איך טליה מספיקה כל.
הידיעה על ישי מגיעה מהשוליים. אומרים שעסקיו קרסו מאז, שותפים התרחקו. אחרי חצי שנה התחתן שוב אישה שקטה, עלומת שם. טליה שמעה ולא חשה דבר. לא שמחה, לא צער רק מבינה: אנשים לא משתנים. מחפשים מישהי אחרת להחזיק.
חבל עליה. אבל זו כבר לא סיפורה של טליה.
הסיפור שלה אחר: עייפות של נסיעות, ויכוחים עם מנצחים, תקלות בשפות זרות, בדידות בבתי מלון בערב. אך גם בקרים בעיר זרה, פותחת חלון, מאזינה לרחוב אחר; תשואות שמגיעות רק אליה, הזכות לבחור שמלה, לשוחח עם כל מי שהיא רוצה, לסגור דלת ללא אף קול שמסביר מה עשתה לא נכון.
לעיתים חשבה על כל השנים שאבדו. בלי מרירות, רק מחשבה כנה. עשרים ושמונה שנה המון. יכלה לשיר אותם. להיות מישהי אחרת, או אותה אחת אך מוקדם יותר.
אבל ״יכלה להיות״ זה מיותר. היא הבינה.
היא כאן. הקול כאן. הבמה כאן.
העוזרת הציצה:
– טליה גבריאלי, בעוד שלוש דקות.
– עכשיו.
טליה יישרה את השמלה שמלה פשוטה כהה, שלה. לקחה נשימה. עצמה עיניים.
בתוכה צף פניו של ישי, באותו ערב במסעדה, ״את לא מחייכת נכון״. ענתה, ״סליחה״. יושבת עם חיוך נכון. בלי קול.
חייכה עכשיו. לגמרי, לא נכון, סתם כי רצתה.
ויצאה אל הבמה.
האולם השתתק.
והיא שרה.
