11 באדר תשפ”ד
אני לא יודעת אם אי פעם אוכל לכתוב על הלילה ההוא מבלי שהיד תרעד לי, אבל אולי רק כך אצליח להבין מה קרה לי. מה שברור הוא שמישהו מלמעלה שלח לי נס בדמות פתק קטן שנתן לי הרופא שלי.
אתמול הגעתי לביקור השגרתי אצל ד”ר עקיבא רותם, הרופא המשפחתי שאני סומכת עליו מזה שנים. עוד מתקופת מאיר, ז”ל. כשכבר הייתי בדרכי החוצה, הוא לחץ את ידי לשלום והעביר לי פתק קטן, כמעט מבלי שארגיש. הוא רק הסתכל אליי בעיניים עייפות, שם אצבע על השפתיים ולחש בלחש: “שמרי על עצמך”.
בכניסה לבית החולים, פתחתי את הפתק: “ברחי מהמשפחה שלך”. ארבע מילים, שגרמו לי לקפוא. רק מאוחר יותר באותו ערב הבנתי שהוא בעצם הציל את חיי.
חשבתי שזה איזשהו קפריזה של זקנה, אולי דאגתם של מקצועני רפואה לפעמים מודגדגת מדי. אני הרי מכירה את ד”ר רותם שנים; תמיד מקצועי, אכפתי ושקול. זרקתי את הפתק לתוך תיק הלבד שלי וניסיתי לשכוח מהעניין.
החיים שלי נראו מסודרים. מאז שמאיר הלך לעולמו, הבן שלי, יונתן, הוא הנחמה היחידה שלי. רק בשנה שעברה הביא הביתה את ארוסתו, נעמי שם עברי כל כך, ילדה שקטה ועדינה. קיבלתי אותה ללב, כלתי כאילו הייתה בתי השנייה. הם נישאו ונשארו לגור איתי בדירת שלושה חדרים שלנו ברמת גן. אמא, אין מצב שנעזוב אותך לבד,” אמר יונתן והתחבק איתי. המילים הללו חיממו לי את הלב.
חזרתי הביתה ופתחתי את הדלת. ריח עוגת תפוחים מילא את הסלון. נעמי באה לקראתי מהמטבח בחיוך גדול: אמא, חזרת! הכל בסדר אצל הרופא? עיניה המוארות שידרו דאגה כנה, ושוב שכחתי מהפתק. “הכל טוב, מאמי. לחץ דם קצת משתנה, אבל הוא נתן לי תרופות חדשות.” שיקרתי בנועם.
“יופי! הכנתי לך תה צמחים עם יונתן בשביל הלב,” אמרה, לקחה את ידי והושיבה אותי על הספה. יונתן נכנס, נישק אותי על הלחי והושיט לי קופסה קטנה. “נעמי הביאה ויטמינים טבעיים, ממשפי התרופות שאבא שלה מכיר,” אמר, “קחי מהם כל ערב עם התה. “איזה ילדים זהב יש לי,” התרפקתי עליהם.
רמת הדאגה שלהם הייתה לעתים מוגזמת, משאירה אצלי תחושה חונקת. ייחסתי את זה לאהבה עודפת אבל פה ושם, זה הרגיש כמעט מתסכל, כאילו הם לא נותנים לי לנשום.
בערב, אחרי שכולם הלכו לחדרים, הרגשתי עייפות כבדה. בדיוק כשכיביתי את המנורה, נעמי פתחה חרש את הדלת, עם כוס תה בידה ו”קפסולה” לבנה גדולה בלי סימון, מונחת על צלוחית. אמא, אל תשכחי לקחת את הוויטמין ולשתות את התה. זה יבטיח שיהיה לך לילה רגוע, היא לחשה בחיוך.
לא רציתי להעליב אותה. לקחתי את הכדור, העמדתי פנים שבלעתי בפועל מחזיקה היטב באגרופי, שתיתי מעט תה ואיחלתי לה לילה טוב.
ברגע שיצאה, הנחתי את הכדור בצד, מתכננת לזרוק אותו מחר. הוא התדרדר לרצפה ונעלם מתחת לארונית הישנה.
מה שקרה אחר כך לא אשכח לעולם. התעוררתי באמצע הלילה מרחש מוזר יללה צרודה חלשה, מתחת לארון. הדלקתי את האור והעגתי לראות. מתחת לארון שכב מיקי האוגר הקטן והחמוד שאימצתי לפני שנה. שוכב על הצד, רועד, עיניו כמעט עצומות. מחנק אחז בליבי.
הרמתי אותו והוא היה מת להקיא. לצידו, הכדור הלבן. רק אז הבנתי מה באמת קרה מיקי, שאוהב לטעום כל פירור שנשאר בבית, בלע את הכדור הזה. ופתאום הכל התחבר הפתק של הרופא, הכדור שדחפו לי ערב אחר ערב. לא “וויטמין”, אלא רעל.
ישבתי, בוכה, מחבקת אותו עד שנרדם לנצח בידי. ושמעתי את עצמי לוחשת: תודה, מיקי. הצלת אותי.
לא היה זמן להסס. עטפתי את מיקי במטפחת, הכנסתי למסמר קטן, לקחתי כסף מזומן, תעודות בערך 800 שקלים שחסכתי, כמה בגדים ובקבוקון ה”ויטמינים” ופקעת תה ראיות, חשבתי. פסעתי על קצות האצבעות החוצה, דוממת ככל יכולתי, והתרחקתי במהירות מהבניין.
ברחתי מדירה אפלה בחמש לפנות בוקר אל רחוב האורנים כל כולי רועדת בדרך לביתו של ד”ר רותם. לחצתי על האינטרקום בלב דופק. אני זה אני, בבקשה, פתח לי. הבנתי הכל”.
הוא פתח מייד. כשהגעתי, התרפקתי על הכיסא, הושטתי לו את הכדורים, הבקבוק ומעט מיקי עטוף.
הוא הסתכל על הכול במבט דואג. “הרגשתי שמשהו לא כשורה,” אמר בשקט. “בבדיקות היו שאריות חומרים שבכלל לא אמורים להיות אצלך, וזה הדאיג אותי מאוד. הכדור שנתת לי זה לא ויטמין. זה נוירולפט חזק, שמסוכן במיוחד למבוגרים.” תפסתי את הראש בשתי ידיים, לא מצליחה להבין.
“ולמה?!” שאלתי.
הוא היסה. “כנראה, הם רצו את הדירה שלך. הבן והכלה. אסור לך לחזור לשם. אל תדאגי אני אעזור לשמור עלייך, נעשה הכל לפי חוק. כעת חשובה הבריאות שלך.”
פרצתי בבכי, אך הפעם של זעם, לא פחד. אני אשאר בחיים. אני אגלה את האמת.
___
חצי שנה חלפה.
הסיפור שלי טלטל את כולם. יונתן ונעמי הכחישו הכל, כמובן, טענו שהכדורים הם תוספי תזונה, ומותו של מיקי “מקרי”. אבל לאחר שהרופאים בדקו, גילו שהמדובר בחומר נוירולפטי בריכוז גבוה, ואפילו בתערובת התה נמצאו חומרים מרדימים. ממצאים חד משמעיים.
יונתן נשבר בחקירה והודה: זו הייתה יוזמה של נעמי. היא זו שלחצה עליו להשתיק אותי, דאגה להשיג את התרופות מחברים בבית מרקחת, וחישבה מינונים. יונתן התחנן לסליחה, אמר שפחד ממנה. נעמי לא נשברה עד הסוף טענה שאני מדמיינת מחוסר יציבות נפשית.
לבסוף הורשעו. נעמי נכנסה לכלא. יונתן קיבל עבודות שירות והורחק ממני.
היום אני גרה בדירה קטנה בהרצליה. ד”ר עקיבא ביקר אותי בימי שישי, עוזר לי למצוא שלווה חדשה. בבקרים אני שותה קפה בגן הציבורי, סורגת גרביים לנכדים של החברות ומפעם לפעם משתדלת לארח חיוך על שפתי. בלילות אני נזכרת במיקי ליד תמונתו אני מניחה חצי תות קטן, לכבודו.
אני חושבת הרבה על יונתן. על הילד שאהבתי וכבר איננו. ואין בלב שנאה רק כאב עמוק ותהום. המשפחה שלי חוסלה, בעצם, בלילה ההוא.
פעם בחודש ד”ר רותם שואל: “אולי שזו מה שאנחנו ממש נדרשים לעשות כרופאים? להרגיש בזמן, לפני שמתרחש הגרוע מכול?” אני מהנהנת. כי סוף סוף, אני בטוחה: גם אחרי שבר, החיים ממשיכים. דרך מפחיד, אבל מלאה באור קטן חדש. והכי חשוב אני סוף סוף בטוחה.
