היא הזמינה שולחן לעשרה אנשים במסעדה היוקרתית ברחוב דיזנגוף. יום הולדת שמונים מספר שמרגיש קוסמי, מלא חלום ישן וצללים ארוכים. מסביבה סביב, ערב שישי תל-אביבי: רעש סכו”ם, צחוק עובר לרחוב, מוזיקה ים-תיכונית שמבלבלת בין זכרונות לשיחות בערבוביה חסרת הגיון. גם מבעד לחלון ראו, התור בחוץ מגיע כבר כמעט עד הפסל שמול הכניסה.
אבל אל מול שולחן מספר 4, בלב בליל הצלילים והקולות, ספגה הדממה כל שמחה.
גברת… מלמל מנהל המשמרת, מצמיד עט לפנקסו בקצב משונה כמו תוף כבר כמעט שמונה, והרבה ממתינים. אם אף אחד עוד לא בא, אאלץ לפצל. יש לנו כיסא פנוי על הבר, רוצה?
היא לבשה בגדי חג, ממש אלה שלובשים רק ליום חשוב, שמרגישים בהם קצת יותר מלכותית מהרגיל. על חזה שארפ מבריק, שעליו בסרט כסף: “שמונים ומהממת”.
היא הביטה בכיסאות הריקים, בכובעי יום ההולדת הנייריים שיצרה וסידרה בעצמה ליד כל מפית, כאילו סדר חסר היגיון יוכל לגרום לאורחים לצוץ מתוך אוויר.
בקישוט שעליו כתבה, בכתב ידה, “מזל טוב”; ובטלפון שעל השולחן. גם הוא דומם: לא צלצול, לא הודעה.
בטח… פקוקים הכבישים לחשה. קולה רעד. אתה צודק, כבר אין טעם להחזיק את כל השולחן הזה.
היא התחילה לאסוף את העיטורים בביישנות פתאומית, כאילו הבדידות שלה הפכה לפתע מביכה מדי.
ואותי, בתוך החלום המוזר ההוא, זה כאב.
לא יכולתי להישאר שם ולבהות.
קמתי, לוקח את הצלחת, וצועד אליה.
הנה אתם! קראתי בקול ברור, שכל המקום כמעט שומע. נתקעתי בפקק ליד כיכר רבין, פה אי אפשר למצוא חניה!
המנהל קפא.
הגברת השקיפה בתדהמה, ועיניה כמו שקופות עם דמעות שלא נתנו לה ליפול.
מה…? לחשה.
הזזתי את הכיסא והתיישבתי כאילו מקומי ברור. התקרבתי מעט, דיברתי בשקט:
שמעתי הכול, וממש לא רוצה שתישארי לבד. גם אותי הבריזו היום, כבר עשרים דקות אני מסתכל לצלחת.
חייכתי אליה, שאת לא תרגיש לא בנוח.
לא מסוגל לאכול לבד. אפשר… להצטרף לחגיגה שלך?
היא הססה. הביטה בנעלי העבודה שלי, בחולצה המאובקת, בידיים שמריחות עדיין משמן מנועים. ואז שוב בכיסאות ואז לפרצופה מתגנב צחוק קטן, אמיתי, כזה שמחזיר נשימה לגרון.
נו, אמרה, מחזיקה שוב את הסרט הכסוף אי אפשר לבזבז את הסלטים. אבל אני מזהירה מראש יש לי מה לספר.
נהדר, אני מאזין לא רע.
שמה היה שירה.
וזו לא הייתה עוד ארוחה שגרתית חגיגה קטנה, רגעית, מוזרה, מאוד אמיתית.
שיתפה אותי בזיכרונות על בעלה, יואב, שבכל שנה היה קונה לה ורדים צהובים (“שתמיד יהיה אור בבית”).
שלוש הבנות כולן גרות “על החוף” משרות, טבלאות, הטיסות, “נדבר אחר כך”, נשמע תמיד באוויר, ולא מגיע.
הילדות במושב שבשרון, איפה שהשמש נמרחת אחר הצהריים על הלחם, והשבתות וגם הן מזכירות מטבח חמים ושיחות על אמא, אבא, החיים.
גם אני סיפרתי על מוסך ברמת גן, על הגב שכבר לא יכול לשאת עוד, ועל בדידות בעיר שבה כל פגישה היא כמעט ראיון עבודה.
שירה צחקה, באמת, צחוק רם, לא מזויף.
מצאתי את עצמי צוחק איתה.
שמתי לב שמבטים מהשולחנות הסמוכים מתחילים להימשך אלינו. הפעם, לא מתוך רחמים, יותר מין קנאה עדינה, כמיהה: “הלוואי שהייתי שם.”
המלצרית בחורה צעירה בשם איילת, עינוייה נוצצות, שקלטה הכול הלכה לבר, לחששה משהו לאוזן של הברמן והעלימה את עצמה למטבח.
כעבור עשר דקות האור במסעדה הועם.
כל הצוות נכנס יחד, לא עם עוגת פרוסה קטנה, אלא עם גביע ענקי של גלידה, קצפת זרויה אשכוליות ושוקולד מבריק וברק של נר ניצוץ.
כל המסעדה החלה לשיר “עד מאה ועשרים, עד מאה ועשרים…”
שירה כיסתה פניה בכפות הידיים, כתפיה רעדו. היא בכתה אבל הפעם זה היה בכי אחר, טוב.
בזמן שהגישו את החשבון, שלפה את הארנק. הייתי מהיר ממנה.
אני מזמין, אמרתי. תודה שנתת טעם לערב שישי שהיה לי מפויח לגמרי.
ניסתה להתווכח, בוודאי; ואז עצרה, הנידה באיטיות, כאילו הבינה: זה לא הכסף זו התחושה שאי אפשר להישאר לבד.
בחוץ, בחניון שמתחת לעצים, הבהבה תאורת רחוב צהובה ומרככת את הכל.
שירה חיבקה אותי, כמו סבתא חיבוק שמחזיק בתוכו לב.
אתה יודע? אמרה, עיניה מרצדות נכנסתי לפה שקופה, ואני יוצאת כמו מלכה.
יום הולדת שמח, שירה, עניתי.
חיכיתי עד שנכנסה לרכב ונעלה את הדלת.
נשארתי לבד, לא מניע. חשבתי על אמא. שבועיים לא התקשרתי, בלי סיבה, מתוך ביטחון טיפשי שתמיד יש עוד זמן.
הרמתי את הטלפון, חייגתי.
אמא? רק רציתי לשמוע אותך, אפילו רגע.
לפעמים, כל מה שאדם זקוק לו זה רק כיסא נוסף ממול לשולחן.
ואסור שאף אחד יחגוג יום הולדת בשקט.
