“עם כל הלב, השנה אין לנו ים”, אמר בעלי, ויצא לנסיעת עבודה. למחרת כבר קיבלתי ממנו תמונה מהחוף… מחבק את אחותי.
אילנה, תפסיקי כבר עם זה! את בסך הכל אישה חכמה ורואת חשבון! תעשי את החשבון בעצמך. את הרי רואה את המספרים: החזר הלוואה לרכב בולע לנו עשרת אלפים שקל כל חודש, המשכנתא עוד ארבעה עשר, השיפוץ בבית של אמא שלי במושב לוקח עוד ששת אלפים חייבים להחליף את הגג, אחרת הכל ירקב. איזה ים? איזה תאילנד? אנחנו נטבע בחובות.
רני הלך הלוך ושוב במטבח הצפוף, מניף ידיים, פותח וסוגר ארונות, מרעיש בכלים, מוזג לגימה של מים ומשאיר את הכוס חצי סגורה על השיש. הוא לא העז להביט לי בעיניים, כאילו אני פקחת מס הכנסה.
ישבתי ראשי שמוט אל מול הלפטופ, חלון דף סוכן הנסיעות פתוח. חוף כחול, חול לבן, דקלים מכופפים על וילות זו לא הייתה סתם תמונה, זו הייתה החלום שהחזיק אותי שלוש שנים. האור האחרון שלי.
רני, לחשתי, בקושי מצליחה להסתיר את הרעד בקול. אני חוסכת בשבילנו. לא נגעתי בכלל בבונוסים שלי. הבאתי אוכל מהבית, לקחתי עבודות צד עם חברות בע”מ בלילות, כשאתה ישנת. יש לי שלושים אלף ש”ח חשבון צדדי, זה מספיק. הכל בדקתי. האוטו לא יעלם, והבית בכפר עוד לא קורס. אנחנו פשוט חייבים הפסקה. חמש שנים לא היינו בחופשה אמיתית. מאז שלקחנו את המשכנתא. אתה כבר עצבני, מתפוצץ מכל שטות. לי כבר עין קופצת מלחץ. צריך רגע לזכור שאנחנו זוג, לא שותפים משכנתא עם פלפליה.
זה לא רק הכסף, אילנה! צעק וצלחת בידו נגעה בחוסר שקט בשולחן. בעבודה שלי עכשיו התלקחות, מגה־פרויקט עם דד־ליין. המנהל לא ישחרר אותי, ואם אלך לנפוש, אמצא את עצמי מובטל וגם תאילנד או אפילו אילת, כבר לא יהיה…
אבל בשבוע שעבר אמרת, שהכל רגוע…
השתנה מאז! לקוח הביא עוד דרישות. הרבה תיקונים. הפעם זה גמור. בחג ניסע לאמא שלי לכפר, נעזור לה קצת בחצר, נעשה על האש. זה גם חופש.
אני לא רוצה מושב, לחשתי, הדמעות חותכות לי על הלחיים. שם אני רק עובדת גינה, בישול, כל הכלים. אני רוצה לשכב בצל בלי לזוז.
לא הכל סובב סביבך! רני דפק אגרוף בשולחן. את אגואיסטית. לי יש עכשיו נסיעה עסקית באילת, שבועיים. לא ביקשתי ממך כלום. תשלחי קצת מהכסף מהחיסכון, אני צריך לממן את המלון לפני שהחברה תחזיר.
למה? הרי החברה משלמת…
מחזירים רק אחרי, רק עם חשבוניות. צריך בינתיים לשלם מלון יוקרתי, הוצאות ייצוג, מסעדות עם לקוחות…
כמה?
עשרים אלף.
עשרים אלף? זה רוב החיסכון שלי! זה הכסף לחופשה.
הכל יוחזר! את לא סומכת על בעלך?
הסתכל עליי כאילו פגעתי בו, וצדקתו שתקה אותי.
העבירתי לו את הכסף. עשרים אלף ש”ח. העברתי בידיים רועדות.
בכל זאת, עשר שנים יחד תמיד סמכתי עליו.
הוא נסע למחרת.
ארזתי לו את המזוודה.
אל תדאגי, אילנוש! קרץ ויצא, ריח בושם יוקרתי, זה שקניתי לו מתנת חנוכה.
תשמור על עצמך. תל אביב עכשיו כבר קרירה בערבים.
ברור. תראי, הבאתי בגדי ים ובוקסר. במלון יש בריכה וספא.
בטח, הגיוני
דלת נסגרה, ואני נשארתי לבד. אביב רק על הנייר, אבל בחוץ רק עננים ואפור.
חייתי שבוע באוטומט, חוזרת הביתה אל הדממה.
טיפסתי על קירות בודדה עד עומק העצמות.
החלטתי להתקשר לאחותי, נטע.
היא הכול שונה ממני אני כהה, שקטה, רואת חשבון; היא בלונדינית מדהימה, דוגמנית משפיענית, צעירה ממני בשש שנים, רוח נעורים תמידית. עזרתי לה לא מעט בלימודים, בתקופות קשות.
חייגתי אליה.
“מספר זה אינו זמין כעת.”
מוזר. תמיד זמינה חיה בטלפון.
נכנסתי לאינסטגרם שלה. פוסט אחרון מהיום שרני נסע. מזוודה ורודה, כיתוב: “בדרך להרפתקה שתהפוך לחלום. ניחוש: חם שם! #סוד”.
נראה שטסה עם עוד מעריץ או חבר אחר.
עבר שבוע.
רני התקשר לעיתים רחוקות בקושי מסרק “אין קליטה”.
משהו בקולו היה שונה. שמח, רגוע מדי. ברקע… רחש גלים? ובין הצלילים סוג של מוזיקה לטינית רחוקה.
איפה אתה, רני?
אה? סתם, הנהג שם שירים בשידור, בדרך לאשדוד…
ומה עם הגלים?
זה הרוח בתל אביב, על הנמל! יופי, חייב לקטע, נגמרת הקליטה.
לילה אחד, כשרק צלילים בראשי הדהדו, ישבתי במטבח עם כוס תה קר ומצאתי את עצמי גוללת אינסוף פוסטים עד להודעה: “נטע לוי תייגה אותך בתמונה”.
לחצתי.
תמונה נטענת באיטיות.
קודם כל שמיים כחולים, ואז מי טורקיז, ואז חול לבן… וחוף. והנה הבונגלו בדיוק כמו שחלמתי: תאילנד. את המלון הזה זיהיתי מיד!
בשורה הראשונה נטע, שזופה, חיוך נוצץ, בביקיני אדום, משקפי שמש, קוקטייל צבעוני עם מטרייה. ולצידה רני. שלי. אוחז לה במותניים, בשורטס טרופי וקאסיו שאני קניתי. אותו חיוך מילדות, שאותי שכח מזמן.
הכיתוב: “האושר אוהב שקט… אבל לא יכולתי שלא לשתף! אהובי הפתיע אותי בחלום. תודה על גן העדן! #Thailand #Love #MyHero #SisterSorryNotSorry”.
והיא תייגה אותי בפנים של רני.
לא בטעות. שתראה לי. שתכאב.
עמד לי העולם מלכת. את כל התקוות שלי, את הים שלי הם גנבו.
בכסף שחסכתי.
המילים שלו הדהדו לי בראש. “שבי בבית. אגואיסטית”.
התחלתי לרעוד, יצאתי לשירותים והקאתי.
שטפתי פנים. נשקפה לי אישה עייפה, עיניים אדומות, פנים עייפות כבדות.
איפה האור? למה שילמד ביומי אחרים “לחיות את הרגע”, ולא בי?
זהו.
שמרתי תמונות. תיעדתי הכל.
בדקתי בבנק הלוואה על האוטו, השם שלי. סגרתי מיד בעו”ש. עוד רזרבה שמרתי בירושה.
למחרת החלפתי מנעולים, ארזתי את בגדיו, המחשב, הבשמים. הזמנתי מוביל, הם נוסעים הישר לאמא שלו דבורה לוי במושב נתיב הל”ה.
אוורור קריירה.
העליתי את רכב החלומות למכירה יד שניה, קיבלתי 140 אלף ש”ח. שלמתי את ההלוואה, את השאר הפקדתי לחשבון אישי שלי על שם המשפחה המקורי.
לסיום, פניתי למלון בתאילנד:
שלום, מדברת אילנה לוי, אשתו של רני. הוא אצלכם בונגלו 105 עם אחותי. הוא עשה לכם הזמנה בכרטיס גנוב של החברה שלי, והגשתי תלונה. אל תכבדו אותם.
כמו שחשבתי מיד התקשרו לרני והפסיקו את החיוב.
הודעות התחילו לזרום: “אילנה, מה את עושה? אין לנו איפה לישון!”, “קחי את הטלפון, אנחנו חוסמים בים, נטע בוכה!”, “איך מכרת את הרכב?! את לא בסדר!”, “אני אחזור ואאסוף אותך!”
רק שלחתי סקרינשוט מהסטורי של נטע, עם הכיתוב: “תהנו מהשקט, הדרך חזרה לישראל ארוכה.”
כשחזרו, אחרי שהתחננו אצל חברים ובלי שקל בכיס חיכו לרני בגדיו בבית אמו. בדירה מנעולים חדשים.
ביקשתי גירושין. בית המשפט בדק את הניירת: הכל היה חוקי. הדירה חולקה חצי-חצי, החובות גם.
נטע? נעלמה מחיי. אמרתי להורים “אין לי אחות”.
היא המשיכה לדרכה.
אני? טסתי סוף־סוף. הפעם בעצמי, לבד, בונגלו עם בריכה קטנה, לא שילמתי יותר על חייו הפרטיים של איש אחר.
אני שוכבת בחוף, עם קוקטייל, נושמת עמוק חופשיה, יותר חזקה.
ואם למדתי משהו מכל זה? לא אתן שוב לאיש לקבוע אם מגיע לי לנפוש אני אוויר, אני ים, אני עצמאי. אני ראויה להגשים את החלומות שלי, ויותר מזה להיות זו שמביטה בעצמה בעיניים ואומרת: “ברוכה השבה, מגיע לך הכול.”
