“אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ים השנה,” אמר לי יניב, וארז מזוודה לנסיעת עבודה. יום אחר כך, ראיתי תמונה שלו מהחוף… מחבק את אחותי.
ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל המילים שלו עדיין הדהדו בראשי: “נועה, את אישה חכמה, רואת חשבון! תעשי לבד את החשבון. את הרי רואה את המספרים המשכנתא, הלוואה על האוטו, שיפוצים בבית של אמא שלי במזכרת בתיה… מאיפה ים עכשיו? באילת זה יקר. נקנה חומוס ללחם ונתגבר?”
הוא הסתובב במטבח הקטן שלנו, עושה רעש עם הכלים, פותח סוגר מגירות, ממלא מים בכוס ושופך, חסר מנוחה, בורח מהמבט שלי.
ישבתי מול הלפטופ, קצת כפופה, מביטה באתר של סוכן נסיעות. הירוק של הים האדום, החול הבהיר, הדקלים… לא מסך חלום. חלמתי על החופשה הזו שלוש שנים, מחזיקה בה כתינוקת שמחזיקה בדובי.
“יניב,” אמרתי בשקט, מנסה לשמור על אותו ביטחון. “אני חסכתי במיוחד לא נגעתי בבונוסים, הבאתי אוכל מהבית, עשיתי עבודות מהצד. יש לי שלושים אלף שקלים. זה מספיק. עשיתי חשבון. האוטו יחכה, הבית של אמא שלך לא יפול בשבועיים. אנחנו חייבים מנוחה לא יצאנו באמת מאז שנכנסנו למשכנתא. כולנו על הקצה, אתה סגור, אני בוכה. ניעלם קצת, נזכור שוב מה זה להיות זוג, לא שותפים שדופקים שעון.”
“הכל כסף אצלך?” קטע אותי בחדות, והכוס ביד רעדה. “אני קבור בעבודה. פרויקט גמר עוד רגע יפטרו אותי. אני לא בורח לאילת עם משבר כזה. אני עובד בשבילנו. את לא סומכת עליי?”
“אבל אמרת בעצמך שהלחץ נגמר, לפני שבוע…”
“הסיפור השתנה! לקוח שינה דרישות, תוספות… נועה, נגמר הדיון. החופשה בוטלה. ניסע לסופש למזכרת בתיה, נעזור לאמא עם החצר, נשב על מנגל, ננשום אוויר. רחוק מהמרכז. את תמיד אומרת שאת עייפה הנה, מנוחה.”
“אני לא רוצה למזכרת בתיה…” לחשתי, מרגישה דמעות רותחות זולגות על הלחי. “אני שם עושה משמרת שנייה. את יודעת. אני צריכה חופש אמיתי, לא גרירת רגליים בין עגבניות.”
“מה אכפת לי מה את רוצה!” התנפץ על השולחן באגרוף. “רק החשבונות שלך מעניינים אותך. לי עוד שבועיים נסיעת עבודה בחיפה. אני צריך מקדמה מהחיסכון הזה שלך על המלון וההוצאות. תביאי לי.”
“למה? החברה ממנה את ההוצאות.”
“יחזירו לי צ’קים, אבל צריך לשלם מראש. זה מלון טוב, ייצוגי.”
“כמה?” שאלתי בלחש, חשה את הלב נופל.
“עשרים אלף.”
“עשרים אלף? זה רוב הכסף שלי!”
“אני אחזיר תוך שבועיים, עם תוספת. את לא סומכת עלי?”
העיניים שלו כאבו אותי.
באמת הוא עובד בשבילנו. אני החסכנית, הוא נאמן, אף פעם לא פגע בי. העברתי לו את עשרים האלף, בידיים רועדות.
יום למחרת הוא נסע. ארזתי לו בגדים.
“אל תדאגי, נועה,” אמר, מתיז בושם “דיור סובאג'” שאני קניתי ליום הולדתו, במקום על עצמי. “אדבר איתך, אבל אולי לא תמיד יהיה קליטה חיפה, אזור תעשייה, בניינים כבדים. אל תיכנסי ללחץ.”
“תשמור על הבריאות,” החזרתי לו, קושרת צעיף. “קח גם בגד ים מה יש לך לשחות?”
“המלון עם בריכה אולי בערב אפשר קצת שחייה עם החבר’ה.”
הגיוני. נענעתי בראש.
הדלת טרקה, ואני נשארתי לבד. העיר אפרורית. אביב עוד לא נכנס. כל יום למשרד, בלילה בבית ריקה, אוכל מחומם בטלוויזיה.
הרגשתי בודדה עד צמרמורת.
התקשרתי לאחותי, יעל. יעל השמש שלי. אני כהה, גבוהה, סולידית, היא בלונדינית, מוכרת ברשת, מסיבות, טיסות, סיפורי אהבה שנגמרים מהר כמו מצברים בטלפון. חמש שנים הבדל בינינו, אבל היא מתנהגת כמו בת שבע עשרה. עזרתי לה תמיד.
קולה לא היה זמין. תמוה יעל תמיד זמינה. נכנסתי לאינסטגרם. הפוסט האחרון לפני שבוע, בדיוק כשהוא נסע. מזוודה ורודה, כיתוב: “מתכוננת להרפתקה! חום של תל אביב? יש חום אמיתי! #סוד #חום #נתבג”.
שבוע עובר.
יניב מתקשר בקושי. “לחוץ, תקוע, אין קליטה, בישיבה”.
הקול שלו נשמע אחר שמח. ברקע משהו רך. לא רוח, לא רעש משרדים. אולי גלים?
ואין לי שקט בלב. בלילה, בזמן שכולם ישנים, אני גוללת את הפיד; דפים של אוכל, כלבים, ילדים של קולגות… משעמם.
פתאום קופץ לי התראה: “יעל רוזן תייגה אותך בתמונה”.
לב שלי נעצר.
נכנסתי, האינטרנט בקושי זז…
קודם כל כחול עמוק שמיים. פתאום, טורקיז. ים. ואז לבן. חול. לבסוף, אנשים.
החוף של אתר הנופש ההוא שאני יודעת בעל פה. הפינה של העץ, המזח הקטן. תמונה של גן עדן אמיתי.
במרכז יעל, בביקיני אדום, כוס קוקטייל ביד, שמחה כמו ילדה. לידה יניב. אותו שעון “קסיו” שאני קניתי לו, אותם מכנסי ים… חיבוק חזק מסביב למותן שלה.
הכיתוב: “אושר שקט… אבל לא יכולה להתאפק! תודה לאהוב שלי על חלום אמיתי. #Maldives #Love #אין_על_אחות”. והיא תייגה אותי על הפרצוף של יניב.
זה לא טעות, זה עקיצה “תראי, ניצחתי. אני צעירה ושווה. את רק ‘אישה טובה’ שמממנת אותנו”.
העיניים כבדות, החדר מתערפל.
בעלי. אחותי. על הכסף שלי. גנבו את החלום שלי. את החיים שלי.
“שבי בבית”. “אין כסף.” “אגואיסטית”.
המילים של יניב הפכו לצחוק מריר. הוא שיקר לי בפנים, וחלם איך הוא מורח קרם על יעל.
התמוטטתי. רגליים רעדו, הקאתי בשירותים.
הסתכלתי במראה: אישה עייפה, עיניים אדומות. איזה גבר יבחר בי? למה לא נמאס לי לשלם.
הידיים רעדו, אבל הלב התקרר. הראש מחשב מהר כמו בעבודה.
גנרליות על הרכב היתה אצלי, יניב העביר לי בשביל “אם צריך, תוכלי למכור בשעת חירום, לעשות טסט”.
השלמתי אספתי תעודות, מפתח רזרבי, שמתי אודם אדום (שיעל אמרה לי תמיד שמחמיא), לבשתי חליפה, ונסעתי לאולם מכירת רכבים של חבר מהלימודים, יאיר.
“ווואו, נועה, את יודעת שיניב לא יקום אחרי זה…” קרץ לי.
“הוא ביקש. חובות קלפים”, אמרתי בצחוק.
תוך שעתיים, ארבע מאות אלף ש”ח עברו לחשבון שלי. קיבלתי אישור פירעון הלוואה.
היתרה מאתיים תשעים אלף שקל, הפקדתי בחשבון חדש בבנק הדואר, על שם הנעורים שלי.
חזרתי הביתה, הזמנתי שליח, ארזתי את כל של יניב עד הפריט האחרון. לבגדים, למצואלו, לגאדג’טים, כוס קפה אהובה ארזתי הכל.
“הכל למשלוח למזכרת בתיה, לאמא של יניב,” אמרתי.
החלפתי מנעולים. קראתי לשכן יצחק, קצין משטרה שישב בכניסה.
במקביל נכנסתי למייל של יניב, בדקתי את ההזמנות הזמינה על שמו, מלדיביים. טלפנתי למלון.
“שלום, אני הגב’ נועה ברק, אשמח לקבל את המנהל.”
לקח זמן, אבל נענו.
“קרה כאן טעות חמורה, בעלי יניב ברק נמצא במלון עם מישהי, והוא שילם בכרטיס חברה גנוב טרנזקציה כבר נבדקת, יש תלונה למשטרה.”
המנהל נלחץ הבטיח לברר.
השעתיים הבאות היו סערה של הודעות. “כרטיס לא עובר! זרקו אותנו על החוף, יעל בוכה!”, “נועה, לא התכוונו להכאיב, רק רצינו קצת שמחה,” “בלי כסף, לא נחזיק עד הטיסה!”
יניב צורח: “שמעת שיאיר מכר את הרכב?! את משוגעת!”
שלחתי להם את התמונה מן האינסטגרם. הוספתי: “השקט הזה שיהיה במלואה. רכוש חולק, החוב אצלך, המפתחות שלי. ברכותי מהחוף.”
הוא חזר תוך שלושה ימים, מושפל. היה צריך לבקש מחברים. פתאום כל החבר’ה ידעו איפה באמת היה.
“זה גם הדירה שלך, אני אפרק אותך משפטית!”
“אמת, יניב, זאת משכנתא משותפת החוב משותף, וההחלטה שלי. הדירה רק בשמי, המשכנתא שלך. תתמודד,” עניתי בסבלנות ואמרתי ליצחק שיעמוד על הדלת.
היה גירושין קשים, יניב ניסה לערר על הרכב, אבל הגנרליות היתה בידי, השופט הסתכל בניירות וסגר את התיק.
את יעל כבר אין לי בחיים משפחה אמרה: “היא לא ידעה מה עשתה”, אבל עבורי נגמר הקשר.
יעל כבר קפצה למישהו אחר, צילומים מדובאי. שאריות רגשות, נעל בצד.
ואני? אספתי את הכסף שנשאר, קניתי לעצמי חופשה. כן, לא באילת, ישר למלדיביים, אותו מלון, חדר טוב יותר, לבד.
אני כאן עכשיו, שותה פינה-קולדה, מביטה בטורקיז האינסופי. הנשימה שלי עמוקה. אני חיה. אני חופשייה. אני, נועה ברק, ראויה להכל.
ובפעם הבאה אף אחד לא יגיד לי שים גדול עלי.
