היום אני מרשמת את מה שקרה, לא רק כדי לשמור על זיכרון, אלא גם כדי להבין לעצמי את הפתאומיות של החיים.
אתה מתבדח, אמרתי, מביטה באביב בןדוד, מבט שלי נפתח לרוחב.
הוא הניד בראשו.
לא, רציני. אתן לך שבוע לחשוב, כי ההצעה אינה רגילה בכלל. אני כבר מנחש מה את חושבת משקלי את כל האפשרויות, תחשבי היטב, ואני חוזר בעוד שבוע.
הייתי חסרת מילים ברגע שיצא. הוא היה לי מוכר של שלוש שנים. אביב היה הבעלים של רשת תחנות דלק בקיבוץ וביקורתי של עסקים נוספים. אני עובדת במשרה חלקית כמפיקה תחזוקתית באחת התחנות. הוא תמיד מברך את העובדים בחום, מדבר אליהם בטון ידידותי. מבחינתי, הוא אדם טוב.
השכר בתחנה היה טוב, ולכן תמיד היה רצון לעבוד שם. לפני כשישה שבועות, אחרי שסיימתי את שעת הניקיון, משכתי על המדרכה, כמעט סיימתי את המשמרת והייתה לי כמה רגעי פז.
פתאום נפתח הדלת של תחנת השירות, ועמד אביב.
אפשר לשבת?
קמתי במהירות.
בכיף למה לשאול?
למה אתה מתכונן לקום? שב, אני לא נבח. היום יום יפה.
חייכתי והתיישבתי שוב.
כן, באביב מזג האוויר תמיד טוב.
כי כולם נמאס להם מהחורף.
אולי אתה צודק.
רציתי לשאול: למה את עובדת כמפיקה? לאורית הציעה להעביר אותך לתורנית, לא? משכורת גבוהה יותר, עבודה קלה יותר.
בכל זאת, השיבוץ לא מתאים בתי קטנה וחולה לעיתים קרובות. כשהיא בריאה, שכן שלנו יכול לשבת איתה, אבל כשמתקיימות המשברים, אני חייב להיות שם בעצמי. לכן, לאורית ואני מחליפים משמרות לפי הצורך היא תמיד עוזרת.
הבנתי מה קורה עם הילדה?
אל תשאלי הרופאים לא מבינים. יש לה אפיזודות קושי בנשימה, פאניקה, ועוד. הבדיקות המעמיקות חלו במרפאות פרטיות. הם אומרים שחכו, אולי תגדל ותשתפר. אבל אני לא יכולה לחכות כך.
תחזיקי מעמד, הכל יהיה בסדר.
הערתי לו תודה, ובערב קיבלתי בונוס מהבעלים בלי הסבר, פשוט שהיטף לי.
לא ראיתי אותו שוב עד היום, כאשר הוא הופיע בפתח ביתי. כשהתבוננתי בו, הלב כמעט קפא. ההצעה שהעלה הייתה יותר גרועה ממה שהצלחתי לדמיין.
לאביב היה בן נפתלי, כמעט שלושים. שבע השנים האחרונות הוא ישב בכיסא גלגלים בעקבות תאונה. הרופאים עשו כל מה שביכולתן, אך הוא לא קם על רגליו. הוא רדפ, בודד, כמעט איננו מדבר, אפילו איתי.
הוא חזר עם רעיון: לחתן אותו. בעצם, הוא ראה בזה מטרה לחיים שלו מטרה לשוב לחיות ולחזור להילחם. הוא לא בטוח שזה יעבוד, אבל החליט לנסות. במבטו, הייתי היא האישה המתאימה לתפקיד.
טזילה, את תקבלי הכול. בתך תקבל כל טיפול ובדיקה שתצטרכי. אני מציע חוזה של שנה אחרי שנה את תלכי, לא משנה מה. אם נפתלי ישתפר מצוין. אם לא את תקבלי פיצוי גבוה.
הקפאתי, הזעזעה אותי זעם. כאילו קרא את מחשבותיי, הוא אמר ברוך: טזילה, בבקשה, תעזרי לי. זה לטובת שנינו. אני לא בטוח שהבן ייגע בך. ובכל מקרה, זה יהיה לך נוח תזכי להכבדה, נישואין רשמיים. דמייני נישואין שלא על אהבה אלא על צורך. רק בתנאי שלא תגידי לאף אחד על השיחה שלנו.
חכי, אביב והבן, נפתלי, האם הוא מסכים?
הוא חייך בצער.
הוא אומר שלא אכפת לו. אגיד לו שיש לי בעיות בעסק, בבריאות העיקר שהוא נשוי כמו שצריך. הוא תמיד סומך עליי. זו שקר למען טובת הכל.
הוא הלך, ואני נשארתי לשבת זמן רב, מרגישה נימול. חוסר האמת שלו הקל על קצה ההצעה.
אם חשבתי על בתי הקטנה שירה מה שעשיתי היה לכל דבר.
הזעקה של השיחה נכנסה בדיוק כשעדיין לא סיימתי משמרת:
טזילה, מהר! שירה עוברת אפיזודה קשה!
אני באה! התקשרי למד”א!
הגעתי בדיוק כשמד”א חנה בכניסה.
מאיפה הגעת, אם כבר? שאל הרופא בכעס.
הייתי בעבודה
האפיזודה הייתה חמורה.
אולי נלך לבית החולים? שאלתי בחשש.
הרופא, שהיה כאן בפעם הראשונה, חייך עייף.
אל תבזבזו זמן. שם לא יעזרו לה. רק יגררו את עצביה. עדיף ללכת לבירה למרפאה טובה, למומחים אמיתיים.
ארבעים דקות אחרי שהרופאים עזבו, חייגתי לאביב. מסכימה, שירה חוותה אפיזודה נוספת.
מחר בבוקר יצאנו. אביב הגיע איתו גבר צעיר, חלק ולבוש.
טזילה, קחי רק מה שחיוני. נרכוש את השאר.
שירה הסתכלה על הרכב בסקרנות גדול ונוצץ. אביב התכופף לפני היא.
את אוהבת את זה?
מאוד!
רוצה לשבת בקדמת הרכב? אז תראי הכל.
אפשר? אני ממש רוצה!
הילדה הביטה בי.
אם המשטרה רואה, יכתיבו לנו קנס, אמרתי ברצינות.
אביב צחק ופתח את הדלת. תיכנסי, שירה! ואם מישהו רוצה לקפול קנס אנחנו נעניש אותו במקום!
בקרבת הבית, הלחץ עלי הלך וגבר.
אלוהים, למה הסכמתי? מה אם הוא מוזר, אלים אביב שם לב לחוסר השקט שלי.
טזילה, תירגעי. יש לנו שבוע לפני החתונה. אפשר לשנות לכל רגע. ונפתלי בחור טוב, חכם, אבל משהו נשבר בתוכו. תראי בעצמך.
יצאתי מהרכב, הוצאתי את בתי חוץ, ופתאום נקררתי מול הבית לא סתם בית, אלא אחוזה אמיתית. שירה, ללא שליטה, קראה בצעקה: אמא, נגור כמו בסיפור אגדה עכשיו?!
אביב צחק, חיבק אותה. את אוהבת?
מאוד!
עד החתונה, נפתלי ויטזילה נפגשו רק כמה פעמים בארוחה, הוא כמעט לא אכל, כמעט לא דיבר. הוא רק ישב, גופו שם, והמחשבות שלו רחוקות. הוא נושא מראה יפה, אך חיוור כאילו לא ראה שמש זמן רב. הרגשתי שגם הוא סובל מצרות, ואני מודה לו שלא העלה את נושא החתונה.
ביום החתונה, היה המון רעש סביבי. השמלה הגיעה רק יום לפני. כשראיתי אותה, נפלתי לכסא.
כמה זה עלה?
אביב חייך. טזילה, את רגישה יותר מדי, עדיף שלא לדעת. תסתכלי מה עוד יש לי.
הוציא מיני-דגם של שמלת החתונה.
שירה, נלבש?
שירה צעקה בקול רם, היה צורך לכסות אזניים. אחרי החפיפה, היא הלכה בחינניות בחדר, כמו נסיכה קטנה.
בדרך, ראיתי את נפתלי בפתח חדרו, מביט בשירה. בעיניו צל של חיוך.
שירה גרה כעת בחדר שליד חדר השינה שלנו. לפני כמה שבועות, לא הייתי יכולה לדמיין את עצמי כאן.
אביב הציע לעבור לבית הכרם, אבל נפתלי נענע את ראשו. תודה אבא, נישאר כאן.
המיטה בחדר שדה הייתה ענקית. נפתלי שמר מרחק, לא נגע. ואני, שחשבתי להישאר ערה כל הלילה, נרדמתי פתאום.
השבוע עבר. בערב התחילנו לדבר. נפתלי הראה אינטליגנציה מרשימה חוכמה, קריאת ספרים, מדע. הוא לא ניסה להתקרב אלי, אבל לאט נרגעתי.
בלילה אחד הקמתי פתאום הלב פועם בחוזקה. משהו לא בסדר רפתתי למיטה של שירה. היא הייתה שוב באפיזודה.
נפתלי, חייגי מד”א!
הוא הגיע מיד, תפס את הטלפון. דקות ספורות אחר כך, אביב נכנס נודד. אקרא אלכסיי בעצמי.
המד”א הגיע במהירות. הרופאים היו מודרניים חליפות חכמות, ציוד מתקדם. אז הגיע הרופא המשפחה, שיחה ארוכה אחרי שהאפיזודה נחלפה. אני ישבתי עם בתי, נפתלי קרוב, מחזיק את ידה.
טזילה, שאל ברוך, האם היא חווה זאת מלידה?
כן היינו במרפאות רבות, עשינו כל בדיקה, אך שום דבר לא עזר. לכן האקס שלי אמר שלא להתערב בחייו.
האם אהבת אותו?
אולי. זה היה לפני המון זמן
ולכן הסכמת להצעת האבא שלו
התרשמתי. נפתלי חייך.
אבא חושב שאני לא יודע דבר, אבל תמיד קראתי אותו כספר פתוח. פחדתי מי ימצא לי. כשפגשתי אותך, הפתעת אותי. את לא מישהי שתעשה זאת בשביל כסף, ועכשיו הכול מתיישר.
הוא הסתכל עלי.
טזילה, אל תבכי. נרפא את שירה. היא לוחמת. היא לא נשברה בניגוד לי.
למה נשברת? אתה חכם, יפה, טוב הוא חייך בחיוך סרקסטי. תהיי כנה: האם הייתה נישואין אם הדברים היו שונים?
חשבתי שנייה, הנהנתי. כן. הייתי אוהב אותך יותר מקהל הגיבורים סביב. אבל זה לא רק זה. איאפשר להסביר.
נפתלי חייך. את לא צריכה להסביר. בשביל סיבה כלשהי, אני מאמין בך.
כמה ימים אחרי, תפסתי אותו עושה משהו מוזר הרכיב מכשיר מסובך.
זה מאמן, הסביר. לאחר התאונה הייתי צריך להשתמש בו שלוש שעות ביום, אבל הפסקתי. עכשיו אני מתבייש מול שירה, מולך.
דפיקה בפתח, ראשו של אביב הופיע במקביל.
אפשר?
בבקשה, אבא.
הוא קפא כשראוה מה עשה בנפתלי. בליעה, פנה אליי.
ספרי לי האם הלדות קשות?
כן, למה?
הרופא אמר שמאולי חיטטה שירה בחזקה וגרמה נזק לעצם הטמפורלית. מבחוץ הכל נראה בטוב, אבל בפנים נוֹשֵׁא על עצב.
שקעתי בכיסא. זה לא ייתכן מה נעשה?
דמעות זלגו על לחיי.
שתקי, אל תבכי, אמר אביב. הרופא אומר שאין גזירה. היא צריכה ניתוח. יסירו מה שמלחיץ, ושירה תחזור בריאה.
אבל זה ראש שלה זה מסוכן
נפתלי תפס את ידי. טזילה, תקשיבי לאבא. שירה תחזור לחיות ללא אפיזודות.
כמה זה יעלה?
אביב הביט בי במבוכה. זה כבר לא עניינך. את חלק מהמשפחה עכשיו.
הישארתי בבית החולים עם שירה. הניתוח הצליח. בעוד שבועיים חזרנו הביתה.
אבל עכשיו, אחרי כל זה, לא ידעתי מהו הבית האמיתי שלי.
נפתלי חייג כל יום, שיחות ארוכות על שירה, על עצמנו, על הדברים הקטנים. הרגשתי שאנחנו מכירים זה את זו כל חיינו.
החוזה לשנה מתקרב לסיומו, ואני מנסים לא לחשוב על מה שיבוא.
בערב חזרנו. אביב הגיע לקחת אותנו פנים קשות, מתוחות.
קרה משהו?
לא יודע איך להגיד נפתלי שתה יין במשך יומיים.
מה? הוא בכלל לא שותה!
זה מה שחשבתי. הוא היה מתאמן חודשים, מתקדם ואז הוא נפל. אומר שאין שום דבר שעוזר.
הגעתי לחדר. נפתלי ישב בחושך. הדלקתי אור וניקיתי בקבוקים מהשולחן.
למה אתה לוקח את אלה?
את לא שותה יותר.
למה לא?
כי אני אישתך. ואני לא אוהבת לראות אותך שותה.
נפתלי נבענו.
זה לא יימשך הרבה שירה בריאה עכשיו. אין לך סיבה להישאר עם גבר נכות.
עמדתי זקופה.
משמעותו? עם טיפש? נפתלי, חשבתי שאתה חזק וחכם, שתתמודד. האם טעיתי?
הוא הוריד ראשו. סליחה כנראה שלא התמודתי.
טוב, אני בבית עכשיו. אולי ננסה שנית?
השנה נגמרה. אביב היה מתוח: נפתלי רק התחיל לעמוד בעזרת הליכון. הרופאים אמרו שהוא יהלך בקרוב, ואולי אפילו ירוץ.
ואני הגיע הזמן לעזוב.
אולי תציע עוד כסף? שאל את אשתו בקול מתון.
בערב ארוחת ערב, הופיעה טזילה עם שירה ונפתלי בכיסא גלגלים.
אבא, יש לנו חדשות, אמר נפתלי.
אביב נחשף, מבטו על טזילה.
את הולכת לעזוב, נכון?
טזילה ונפתלי החליפו מבטים. היא הנידה בראש.
לא בדיוק.
אל תגזימי אותי!
אתה עומד להפוך לסב. לשירה יהיה אח קטן או אחות.
אביב השתתק, ואז קפץ, חיבק את כולנו ובכה בכישוף של שמחה, הקלה, והבנה שהמשפחה שלנו סוף סוף הפכה למוחלטת.
