הזיכרון של ימי ההוא מתעורר בתוכי כמו נצנוץ של נר ישן במרפסת של בית המשפחה בירושלים. אני, סירי, תמיד הייתי האישה הפשוטה של המשפחה כמה קילו יותר, קמטים קלים שמזדקנים יחד עם השנים, והחיים פשוט נמשכים, אין מה לעשות. האחות הקטנה שלי, קטרה, הייתה תמיד הקטנה המודרנית, רזה כמו קנה של ברווז, תמיד מחופשת באופנה, מתעדכנת בטרנדים החדשים של תל אביב, ולבושה תמיד נצמדת לעולם של קניון הShlomoFashion.
כל מפגש בינינו הפך, בעיני, לקטנה של ייסור. היא, כנראה מתוך כוונה טובה, קיבלה על עצמה לארגן לי “שיעורים” של ביקורת. באה אלי, מתבוננת בי במבט רנטגן, ופתחה:
סירי, האופנה הזאת לא תתאים לך! זה נראה כמו שמלה של סבתא.
סירי, השיער הזה מוסיף לך חמש שנתיים.
תראי, האיפור! הצבע הזה כבר לא היה במכירה בעשורון השנים האחרונות!
כל זאת היא השמיעה בחיוך רחב, מרצון של טוב לב, כאילו רוצים להטיב איתי. אחרי כל “מחמאה” כזו, מצאתי את עצמי בתחתית המדרג, מנמנמת מול המראה שבוע שלם.
האם זה עצוב? בהחלט! אני לא מודעת לשום כריכה של מגזין, וכעת גם האחות שלי חודרת אלי במילים חדות, כאילו פוגעת במקום הרגיש ביותר.
הסתכלתי על זה בעדינות, צחקתי, הפנתי שיחה לנושא אחר. אך הטיפה האחרונה הייתה יום הולדתה של אמא. אני התכוננתי למועד זה בקפידה: קניתי שמלה חדשה, יפתי את השיער, שמרתי על איפור מסורתי, הרגשתי כמו מלכה של חגיגות המשפחה.
הכול נסגר באולם אירוח במרכז העיר חיפה שולחן מלא אורחים, קרובי משפחה מלבישים חולצות חגיגיות, צחוק וקריאת שמות. לפתע קטרה ניגשה אלי, הסתכלה עלי מהראש עד הרגליים בקול רם, עד שכל האולם שמע:
סירי, מה זה עליך? איך זה נראה, כמו אצל דודה שרה מגרמניה? אם היית שואלת אותי, הייתי בוחרת לך משהו מתאים יותר.
רגע של תסכול חזק חלף בי; הרגשתי כאילו האדמה מתרקמת מתחת לרגליי. היא פעלה באותו הרגע, כמו זריקת חץ במרכז ההמון. איך יכלה להיות אווירה של חג אחרי כך?
באותו הרגע נחלפתי, החלטתי שהגיע הזמן לשבור את השקט הממושך. נשאתי נשימה עמוקה, חייכתי במרפסת הרחבה של הלב, והפסקתי אותה באמצע משפטה.
קטרה! קראתי בקול רם ובשמחה אמיתית. תודה לך על הדאגה! באמת, את מומחית לזיהוי פגמים אצל אחרים!
קטרה נצנחה, כאילו נחשפה לשבירת קרח, והחשיבה המושלמת של היונק נראתה. היא חשבה שאולי אני משבחת אותה.
אם את כל כך מוכשרת, המשכתי, קמה מהכיסא ותפסתי קופסה קטנה שהכנתי מראש, החלטתי לתת לך מתנה!
הקהל נאלץ לבטא סקרנות; כולם הסתכלו עלינו. החזקתי לה קופסה יפה עטופה בסרט. קטרה, בטוחה שמדובר במוצר קוסמטי, פקחה אותה בהתרגשות.
בתוך הקופסה היה תעודה מודפסת על נייר יוקרתי: “ייעוץ אישי עם פסיכולוג מובחר בנושא: איך לחזק ערך עצמי מבלי להפחית את הקרובים”. קראתי בקול רם, כדי שכל האולם האורחים בחדר האוכל, במטבח, אפילו הנהג של אוטובוס שעבר על פני האולם ישמעו.
הנה, אחותי! אמרתי כשהיא הרימה את עיניה אליי בתדהמה. חשבתי שזה יהיה לך לעזר, שיעזור לך להרגיש בטוחה בעצמך ולא לחפש תוקף על חשבון אחרים. בדיוק במטרה.
פרצוף קטרה עבר משובש לחיוך מתבונן, ולבסוף אדום כאילו נרקח ברומח. השקט נפל באולם, ואז אחד המשפחה צחוק בקול רם, ולאחריו שאר האורחים. כל ההערות המרירות שלה יצאו אל פני השטח! היא נחשפה עם החיוך שלה במקום שמטרתו הייתה לשפוך עלי.
הקופה של הסיפור התקרבה ברגע. קטרה לחשה משהו חסר משמעות, תפסה את תיקתה וברחה מהחדר.
ובכן, על השאלה שהמתינה: כן, ניהלנו פיוס. אנחנו אחים, ולא ניתן לשום ריב להפריד בינינו.
מאותו יום, קטרה לא נגעה עוד במראה החיצוני שלי. הפעמים שאנחנו נפגשות, השיחה רק על מזג האוויר. והיום, זה אפילו נעים.
כך מסתיימת הסיפור. תודה על ההאזנה! אם הרגשתם בקשר, לחצו לייק, זה יעשה לי שמחה. כתבו בתגובות אם חוויתם חוויה דומה, ושתפו את החברות זה נהדר!
