יונתן, אני עדיין כאן: סיפור מוזר של אהבה ותקווה על שפת הים
יונתן, אני עדיין נושמת. היא החליקה באיטיות לעברו, מים חמימים נוהים אחר גופה. תבטיח לי אל תקבור אותי לפני הזמן.
יונתן, תראה איזה יופי אינסופי! קראה להבת, עורה זהוב-שמש, עיניה זוהרות כרימון טרי. היא פרשה זרועותיה, כאילו חיבקה את הים הגדול.
שיערה הערמוני, מחוטב שמש, נע ברוח חלומית. הרי אמרתי לך: החודש הזה יהיה המדהים ביותר שלנו!
יונתן עמד לצידה על החול הלבן, סידר את כובע הקש שלו וחייך חיוך מוזר. בליבו פסע צל כבד של דאגה. האם זו ההזדמנות האחרונה להחזיר אושר שנעלם? המחשבה הטרידה אותו, נמהלת בגל מהים.
נכון להבת, החודש הזה יהיה הכי טוב שהיה, השיב בקול משתדל להיות משועשע. את תמיד קלעת בול.
אבל הצחוק החיוור לא מחק את מה שהרופא לחש לפני חודשיים: “סרטן, שלב מאוחר, אולי עוד כחודשיים שלושה”. וקצת כמו בחלום, מצאו עצמם כאן, בין הגלים, כי להבת סירבה להיכנע לרגע.
ניכנס למים? ביקשה להבת עיניים נוצצות, תופסת את ידו. אל תעצוב, יונתן! אתה זוכר איך בצעירותנו קפצנו לירקון אצל סבתא שלך? כל-כך פחדת שהמים ייקחו לך את בגד הים!
יונתן גיחך, והכאב נסוג, כאילו רוח ערב סילקה אותו. מין קסם ניס בחיבוק של להבת.
לא פחדתי, פשוט הייתי זהיר, זרק בהומור. יאללה בואי נרוץ, אבל אם כריש יאכל אותי זו אשמתך.
כמו שני נערים, צחקו עד שהשמש רעדה על פניהם, רצות לתוך המים הזך. להבת שיחקה בגלים כאילו בעולם אחר, יונתן הביט בה משתאה, ליבו מתכווץ מאהבה ופחד יחד. היא כל-כך יפה, והוא לא הצליח לדמיין לאבד אותה.
“אהבה נותנת לנו כוח להצמיח תקווה גם כשהזמן לוחץ”.
הכל התחיל בכיתה י’, בעיירה ישראלית קטנה ומוזרה, בה כולם ידעו על כולם. להבת נחתה בבית הספר כמו כוכבת שביט חדשה, שיניים מבהיקות, ושיער ערמוני ארוך המסוגל למוסס לבבות מכל סוג.
היא באה ממשפחה שעברה מקריית גת. יונתן, גבוה ומגושם תמיד עם ספר ביד, לא האמין שתביט בכלל לכיוונו. אבל במסיבת פורים של בית הספר, אזר אומץ וביקש ממנה סלואו.
אתה שונה, אמרה, מבטה רובץ עליו. אתה לא מנסה לעשות רושם מפולפל.
ואת לא מפחדת שאדרוך לך על הנעליים? זרח בחיוך. צחוקה הדהד סביב, מאז הפכו בלתי נפרדים.
עם סיום כיתה יב’, יצא יונתן ללמוד בטכניון חיפה, ולהבת לתל אביב ספרות עברית. במשך שנים שלחו מכתבים ארוכים בקליגרפיה מתפתלת, ומיהרו כל חופשה לחזור זה לזרועות זו.
המרחק רק חידד את אהבתם.
בגיל עשרים ושתיים התחתנו בצניעות, באולם קהילתי חצי ריק, פורחים סביבם פרחי פלסטיק. להקת חתונות ניגנה שירים של אריק אינשטיין. שניהם היו בטוחים שזכו בפיס.
המציאות, לעומת זאת, הגיעה עם סחבקיות ישראלית: דירה קטנטנה בשכירות בתל אביב, עבודה ללא הפסקה וחלומות בלתי נגמרים על בית עם גינה ושל #קפה_של_בוקר. השגרה הכבדה גרמה לריבים על זוטות מי ישטוף כלים, מי שכח לשלם דו”ח של עשרה שקלים.
פעם, בלהט כעס, טרק יונתן את הדלת:
אולי עדיף להיפרד?
להבת שתקה דקה, לבסוף לחשה:
יונתן, אני לא מוכנה לאבד אותך. בוא נחיה אחרת.
קבעו יום קבוע בשבוע בזוגיות בלבד. בלי טלפונים, בלי עבודה,
רק שיטוטים ברחובות, תה מרווה במרפסת, סיפורי נוסטלגיה.
ואז פרחה האהבה, כמו כלנית אחרי גשם גדול.
כעבור חמש שנים קנו בית פרטי בגבעתיים, ופתחו בית קפה קטן.
לא חלף זמן רב ונולדו להן התאומות שלהבת ותמר, שמילאו את הבית בצחוק ואי סדר. להבת הפכה לאמא אגדה, עטופה בחום ומעשיות לילה. יונתן חשב לא פעם: “איזה מזל יש לי”.
השנים טסו. הבנות גדלו, עזבו ללמוד בירושלים, והבית נותר חסר. כדי להתמודד עם הגעגועים, יונתן ולהבת הקימו סניף נוסף. עבדו כמו פועלי תחנת רכבת, ימים ולילות, עד שיום אחד באמצע הגשת אספרסו להבת החווירה וצנחה.
להבת! תתעוררי! יונתן ניער אותה, אמבולנס מנצנץ עיניים בחלון החלום. בבית החולים טענו: “קריסה עקב עומס יתר”. אבל להבת בחרה להתעלם: “קומה, יונתן, הכל שטויות”.
אך ביום הבא התעלפה מחדש. הרופא לא נשא עיניים: “סרטן, גרורתי, חודשים בודדים”.
בדרכה הביתה, הודיעה בנינוחות:
יונתן, אל תקרא לבנות. לא מגיע להן לראות אותי ככה. אני רוצה לנסוע לים. אתה זוכר איך תכנַּנו חוף, קוקטייל, ריקודים עד שיעלה השחר. עכשיו הזמן.
הוא רצה לסרב, ולא יכל. החלום שלה חובתו.
גל פתאומי העיר אותו: יונתן! איפה עפת? להבת צחקה, משפריצה מים. אתה איתי, נכון?
פה לגמרי, חייך, מסתיר רטיבות בעפעף, שוקע לצדה בגלי הים. נזכרתי איך שיחקת אותי אתמול בטאקי אלופה!
תשתהה עוד רגע ותפסיד, הזילה צחוק אל תוך הרוח. בערב נלך למסעדת דגים? בא לי לרקוד עד שאבד.
בטוחה? אולי עדיף לנוח? שאל, קולו רפה; להבת לא אהבה הזכרת מחלות.
יונתן, אני חיה, ורוצה באמת לחיות! פסקה בהחלטיות. תבטיח שלא תספיד אותי לפני הזמן. תבטיח.
מבטיח, לחש, חיבוקם התמזג במים החמים כמו גורל שזימנה הלבנה.
נקודת המפנה המוזרה: אהבה יוצרת מציאות חדשה אפילו מול חולי נורא.
החודש בים נהפך לחלום מרחף: טיולים בטיילת בת ים, גלידת שוקולד, ריקודים רגליים יחפות לצלילי אקורדיון גבעות. להבת פרחה: עיניה אורו ולחייה שזפו נשיקות מלח. יונתן החל לתהות האם הרופאים שגו? שמא זהו נס תל אביבי זעום?
בלילה סהרורי, על מרפסת המלון, הפטירה:
יונתן, לא אכפת לי למות. אני מאושרת. יש לי אותך, את הבנות, ואת השקיעה הזאת. חייתי חיים נפלאים.
אל תגידי, קולו רעד בין עננים. עוד תרקדי בחופת הנכדים.
היא חייכה, חיבקה את ידו.
חזרו לגבעתיים. להבת התעקשה על בדיקה חוזרת. יונתן חרד, כאילו הזמן יאט וייפול.
הרופא בחן צילומי MRI: “מאוד נדיר כמעט ונעלם. גופך לוחם אמיתי, גברת להבת”.
יונתן הביט ברופא ואז באשתו, כמעט ולא מאמין. להבת בכתה, שמחה עד שפתיים. הם התחבקו שם, והרופא יצא נבוך.
זה הים לחשה, אהבתנו הצילה.
את הצלת אותי, לחש. ותמיד.
חייהם התחדשו: בבית הקפה, בין החברים, בעוד חלומות. להבת נשארה חלשה תקופה, אבל כוחותיה שבו. הבנות שמעו ורצו אל הבית וצחוק הילדים הציף שוב.
כשהביט באשתו שאל עצמו: “איך לא ראיתי?”. היא קלטה את מחשבותיו וצחקה:
יונתן, תפסיק לעצב. תאפה את הבלינצ’ס שלך. שכחתי כבר את טעמו.
יחד אכלו במרפסת, מביטים בשמש שוקעת על ההרים. ידעו: כל עוד יש יחד, סערה לא תפחיד עוד.
וזו אגדה ישראלית מוזרה, חולמת, מדברת על אהבה, תקווה וכוח חיים. כי גם מול החושך הקשה ביותר, תמיד יש מקום לאור ולפלא. יונתן ולהבת הוכיחו: אמונה ותמיכה משנות גורל ממש.
