חיימון
נועה, את השתגעת? רותי תעיף אותך מהקמפוס ברגע שתקלוט מזה!
דלית, אבל מה אני אמורה לעשות איתו? לזרוק אותו לרחוב? חבל לי! תראי, הוא חי!
הוא בינתיים עוד נושם, אבל בואי נגיד שהסיכויים שלך להמשיך לנשום פה יורדים אם תמשיכי להחזיק אותו.
דליתקה, בחיאת, תפסיקי לדאוג! זה לא נמר זה סך הכול גור חתולים. מה אכפת לך שנאכיל אותו טיפה?
למה את מטריחה אותי? דלית גיחכה, ליטפה בראשו של הפולש הגינגי הזעיר. ואני לא מרחמת? מאיפה מצאת את הקטנציק העלוב הזה? רזה כמו קוויטל קטן, ובטח חולה תראי איך הראש שלו מתנדנד. חתיכת אוצר!
בואי, בואי נועה קשרה את החתלתול בסריג הארוך, זה שדלית סרגה, ועטפה אותו כמו בורקס טרי. יצאתי מהמשמרת, עוברת דרך הפארק, ופתאום אני רואה אותו שוכב בשביל. כנראה גלש מהשיחים, או שמישהו פשוט זרק אותו שם. כמעט לא ראיתי אותו, הכל לבן משלג! רק בזכות הפרווה הגינגית קלטתי בכלל. הרמתי אותו קר כקרח, כבר חשבתי שהוא מת, אבל לא הוא נשם. תחושת בטן. אז מה, לא אקח אותו? רצתי כל הדרך למעונות, ואפילו רבקה מהשכונה הסתכלה עליי כאילו הבאתי שועל! נועה שפכה חלב לספל אמייל בשביל לחמם. כשעברתי לידה היא פערה עיניים כאילו ראיתי רוח.
זו, תתכונני לביקור. אם היא תבוא אלינו את בבעיה. זוכרת איך היא צעקה על ליאורה כשזו הביאה כלב? כמעט זרקה אותה. רק סדר וכשרות מעניינים אותה. “אסור בעלי חיים במעונות!”
דליתלה, לא תסגירי אותי, נכון? נועה העיפה מבט מודאג בדלת אם תבוא בלעדי, תסתירי אותו. אני רק מחממת לו חלב וזהו, מחזירה.
כבר תלכי דלית אספה את הצעיף עם הגור, והעיפה מהסלסלה שלה את הסריגה. לא שמעתי, לא ראיתי, לא יודעת שום דבר! שרה וקרצה לנועה. לכי, אל תפחדי!
נועה נעלמה, וגלית הציצה לסלסלה ונאנחה:
תראו מה זה פרנסה נופלת משמים, גינגית ובלי בושה תחזיק מעמד, גיבור קטן. נועה נשמה טובה, אם יקרה לך משהו תבכה שבוע. לי זה חסר?
החתלתול שתק. הוא נשם בקושי, עיניו עצומות והוא בקושי רוטן. החדר היטשטש באור עמום, הערב נפל, וגלית לא הדליקה תאורה כי אהבה את השקט שלפני. הרי כל הערב עוד לפניה. מתי שעובדת משמרת שנייה ישר הולכת לישון, אבל עכשיו סוף סוף אפשר להירגע, לקרוא ספר, לקשקש עם נועה על המזל שלה עם רועי. גלית נאנחה. מי כמוה כבר יש לה בחור, והיא אחרי הצעת נישואין. לה יש? אף אחד לא רוצה “מאמא רוסיה” כמו שאמא שלה צוחקת. מה, גליתלי, את ענקית, מה יש? אפילו האחים הקטנים היו מפחדים ממנה כשבבת אחת הייתה מסדרת להם את הסדר בבית. עכשיו הם בעלי משפחות. הגדול התחתן כלה לתפארת. גלית ממש עכשיו חזרה מהחתונה בכפר. אבל היא לבד, אין אף אחד באופק שמתאים. גדולה, חזקה, כזו שקשה למצוא אחד שילך איתה בלי להיבהל. אולי טוב שבבית לוחצים שתחזור? אבל מה כבר תעשה שם, בכפר פרות ותרנגולות? הלואי והייתה לומדת לחינם? את כאן, במפעל, מעריכים אותה. אפילו קיבלה כרטיס נופש. גלית ניערה ראש, מגרשת מחשבות עגומות. לכי תדעי, אולי גם היא תמצא? אף פעם אי אפשר לדעת!
נועה חזרה, מחפשת טפטפת להאכיל את החתלתול. הוא לא הצליח לשתות מהקערה, מתחכם עם האף בפנים ועוד רגע מתעייף. לראות את נועה כמעט בוכה, גלית הניחה את הספר ולקחה ממנו את הפוץ הקטן:
תני לי!
הכניסה חלב לטפטפת, תפסה לו את הראש בין האצבעות, פתחה לו את הפה במיומנות וציוותה:
יאללה, יא בטלן, תתחיל לאכול! לא בשביל זה סחבנו אותך!
הגור גווע, השתנק, אבל בסוף התחיל לשתות.
קראו לו חיימון. רבקה לא גילתה כמעט שנה שהחתול מתגורר עם הבנות, עד שתפסה יום אחד “ברק כתום” פורץ מהחלון בקומת קרקע.
זה מה זה פה?
הצרחה שלה הדהדה במעונות.
רביתלה, בבקשה! אפילו לא ידעת! החתול גאון! צד עכברים!
איזה עכברים? אין פה עכברים! זה מעון מצטיין!
בינתיים גלית, מסלבת ידיה על החזה, מצמצה לעבר רבקה וסגרה את הרגל לפני חיימון. גם העכברים אצלנו מצטיינים שמנים וטעימים! חיימון מביא אותם שורות שורות למיטה שלי כל בוקר כמעט. פעם הבאה אראה לך! לא חבל שתיהני רק אנחנו מההצלחה? גם מנהל המפעל יוכל להתפעל!
גלית, את עוד תגידי מילה ותעיפי אותי פה! רבקה רמזה לבליעליות לעבר נועה. הבאת תיקחי איתך כשתינשאי?
לא יודעת נועה חיבקה את החתול. הוא אוהב אותי, אבל את גלית מעריץ. יתגעגע
אוף, תרגישו טוב! רבקה נקרעה מצחוק. מדברת עליו כמו על גבר. זה רק חתול, איפה שמאכילים שם הוא נשאר.
לא מסכימה. כמה שאני מחבקת, בסוף מתפנק על גלית. נועה מסרה את החתול והתחבקה עם רבקה. אז מה? מרשה להשאיר?
אתן שועלות ערמומיות אבל על תנאי שלא יראו ולא ישמעו אותו! ברור? עוד רגע יפטרו את שתיכן ואתי איתכן בצדק!
חתונה לנועה היה כהלכה, גלית נשארה לבד עם חיימון. הימים התארכו לאט והמעונות הזדקנו. כל הבנות קיוו לחדר במעון החדש. הבנייה, אם קוראים לזה ככה, זוחלת. בשבתות הלכה גלית עם כולן לעזור בבנייה. בדקה איפה יהיה החדר שלה, ניסתה לדמיין עתיד חדש. דווקא שם פגשה את ה נו, נסיבות.
רועי, גם הוא “יבוא” לעיר, נשאר בעיר אחרי שנפרד מהוריו, קבר אותם ועבר לחפש מזל. לא היה לו כלום, אבל היה לו מצב רוח. היו מלא בנות, אבל לרועי הייתה מטרה לחפש אישה עם דירה. גלית לא התאימה לפרופיל הזה בכלל, אבל הוא לא הצליח להתעלם מהיופי שלה, מהגובה ומהחיוך של פסל יווני שחלף לידו במסדרון.
החיזורים הגמלוניים שלו שעשעו אותה.
אמא, מה לי ולזה? אני אצטרך ללחוץ לו על הראש. הוא קטן ממני בראש! צחקה לנטע שבאה לקפה.
גלית! נו, באמת! זה לא עניין של גובה תסתכלי איזה בן אדם.
לא יודעת גלית שתקה והורידה עיניים. באמת לא.
ראתה איך נועה מתקשה להתרומם, מלטפת את חיימון השוכב בגאווה על המיטה עם בטן גדולה.
כבד?
לא ממש, מוזר רק. מרגישה קצת כמו בתחנת רכבת עומדת, מחכה לרכבת שתיקח אותך למקום טוב. ודקה לפני את רוצה רק שיגיע כבר נועה קלטה את הצנצנת דבש והתחבקה. להתראות, חיימון. תשמור עליה!
ואולי זה הבטן של נועה, או הלבד של גלית אבל מהר מאוד רועי נעשה אורח קבוע. חיימון לא אהב אותו. כל פעם שרועי הופיע, הוא היה נעמד בכיפוף גב, שורק, קופץ לחלון ונפנף בזנב מוכן לטרוף את האורח. גלית הייתה פותחת חלון, מגרשת אותו, וידעה שבלילה יחזור, אשמה, מסרב להתלטף. מה קורה לחתול שלה לא הבינה.
מקנא, אה? שאלה אותה רבקה, אליה חיימון היה הולך בערבים בהם רועי בא.
כנראה. ואולי מרגיש משהו כדאי שתשמרי על עצמך, גלית. שלא תתאכזבי. יתפוס טרמפ ויילך, מה תעשי אז?
מספיק, רבקה. זה לא הסגנון שלו.
אוי, ילדה רבקה נאנחת, אך לא ממשיכה.
גם חיימון וגם רבקה צדקו.
בימים הראשונים של הבחילה גלית לא שמה לב חשבה שהחמוצה חמוצה, והפטריות לא טריות. אבל כשזה נמשך שבועות, הבינה. פגשה את נועה ברחוב, בעגלה עם התינוק, וסיפרה.
גלית! איך זה קרה, תגידי לי?! נועה תפסה ראש. וכבר אמרת לו?
גלית נעמדה המומה. כל המילים הסתחררו לה בראש כמו סוכריות צבעוניות, ואז לפתע שמעה קול דקיק של רבקה:
אוי, ילדה, שמרי על עצמך
דווקא שורת האזהרה הזו צילצלה פתאום ידעה מה עליה לעשות. הלכה מהר הביתה, אומרת בלב שצריך לספר לרועי. המשחק נגמר הגיע הזמן לדאוג לדור הבא.
אבל מסתבר, שהגורל שלה לבד.
סליחה, גלית. אין מצב. איך אני בטוח שזה שלי? לא משתף פעולה. רועי דחף את חיימון שקפץ עליו וניסה לנשוך. עוף לי, יא חתול!
חיימון, בגבול העלבון, בכל זאת הצליח לתפוס את רועי ברגלו וגרר ממנו צעקה שהפעם הוציאה לגלית חצי חיוך:
עזוב אותו, חיימון! תתחרה, שלא תקבל קלקול קיבה כאלה אנחנו לא צריכים פה. שיעוף.
עוד הרבה זמן ישבה גלית, מתוחה כקפיץ, מביטה בדלת שנסגרה אחרי רועי. חיימון הסתובב סביבה, קפץ אליה על הברכיים, מה שלא הרשתה בדרך כלל, וישב שם, מגרגר בשקט עד ששלחה אותו לקפוץ.
מספיק עם הדיכאון. אני רוצה תה. חם.
הבן גלית רשמה רק על שמה. כשהפקיד שאלה “אבא?” גלית ענתה:
אין, ולא היה. אמא יש. זה בסדר?
נועה הביאה בגדים מיניאטוריים, רבקה חיפשה עגלה טובה והמפעל עוד ניסה להשיג לה חדר נורמלי, אבל הבנייה תקועה. בחדר קר כמו באר, ולא הטרידה את חיימון מהמיטה של התינוק הפוך, הוא מיד החליט שהתינוק הצורח זה שלו. היה ישן לידו, מחמם, ועל כך האלה נרגעה.
כל מה שחיימון דרש זה תשומת לב, אוכל שזה היה נדיר, ודודיה עזרה מאחים. רועי נעלם כמו אבק במדבר. גלית מחקה, שמחה על מה שיש הבן.
המשפחה באה שלמה מהכפר:
איזה לחיים! כמו סבא כולו את!
גלית הקשיבה בעיניים רטובות, לא מרוב צער מרוב הקלה. כולם חיבקו, גיסתה לחשה לה:
עשית נכון. עכשיו לא תהיי לבד. ויהיה גם גבר טוב, תאמיני לי. לא כולם כאלה רועי. ואל דאגה על הילד נשמור עליו, נגדל אותו.
ובאמת קיימו. כל שבועיים מישהו הביא אוכל, ביגוד, מה שרק צריך. גלית לא יכלה להפסיק להודות על האהבה הזו לדעת שיש מי שמחבק ולא משאיר אף פעם לבד.
המעון היה אתגר. הבן חולה שוב ושוב. גלית היתה בין עבודה לבית, וכל זאת, אלמלא רבקה ונועה, הייתה בורחת מזמן לכפר, אבל המשפחה של האח הבכור לא ממש פיתתה אותה לגור שם; עדיף היה להישאר.
ישבה לילה ליד העריסה, הילד רותח מחום, וחושבת לא כולם זוכים לחצי בן אדם. בשבילה כבר לא מספיק דיבורים מתוקים. צריכה מישהו שיתן תשומת לב ומרק, ויגיד:
תני, אני אשמור בלילה.
ואז, בשבת, יקח אותם לגן חיות, יקנה בלון, ילטף לחתולה ויתקן מדף בקיר. פשוט יהיה שם. זה מה שחשוב.
היא נרדמה ליד העריסה, ראש על השולחן, עייפה.
ושם החל השינוי הגדול הלילה שקבע סוף סוף נקודה וסימן קריאה בסיפור שלה.
הבן היה עם חום בפעם השלישית. הרופאה, שגרה בבניין ליד, עברה יום-יום, הנהנה:
כל הכבוד, אין לי הרבה מה לעשות תמשיכי ככה, הגוף שלו חזק, יעבור.
גלית לא נפרדה מהילד, שלא התעורר מלבד לצרוח מכאב אוזן. רבקה הגיעה עם סיר מרק חם וליטפה:
איזה חום, איזה אומללות
לא יורד עם כל המאמצים.
אולי טוב, בעצם. אות שהגוף נלחם. רבקה חייכה. אז תשתי איתו מרק ולישון. בלילה הכול נראה אחרת.
גלית הנהנה, הכינה קומפרס, ורבקה יצאה.
חיימון, הצמוד אל הילד במיטה, הטריד אותו בזנב, עד שנרדם. גלית שקלה להעיר אותו בשביל הקומפרס, החליטה שלא.
בדקה את הסיר במטבח, ואז שמעה משהו מתנפץ ובכי. רצה חזרה, נבהלת ואז, בלי לחשוב, הרימה הדום קטן והחלה להילחם.
עכברוש ענק נאבק על חייו. חיימון הפריח סביבו אש גינגית, אבל כבר נפצע, האוזן חבולה, הגב שותת דם. גלית הרימה כיסא אבל חיימון התהפך והצליח לתפוס את העכברוש בגרון. לא הצליחה להרגיע אותו.
חיימון, מה קרה לך? שחרר! ניצחת!
הוא ייבב קטנות, הרפה, וגרר את עצמו לעריסה של הילד שדמע בוכה. גלית חטפה מהעריסה את בנה והבחינה עוד עכברוש, קטן אך מפחיד. חטפה את בנה, פתחה את הדלת, זעקה:
הצילו!!!
שעה אחרי כבר העבירה את הילד לרבקה, שתנהלה לבית שלה והבטיחה לשמור גם על החתול.
נמאס כבר! עכברים! רק הדבירו והנה רבקה בערה מכעס. בסוף נטלה את חיימון לדירתה וטיפלה בפצעיו.
חתול גיבור, חיימון! לא סתם השארתי אותך. ככה לא מוצאים כל יום.
הוא שכב שקט, אפילו לא ניקיון. לא אכל, ורבקה כבר דאגה. בבוקר, סיימה את המשמרת, התקשרה לגלית:
תשגיחי על הילד? גלית זרקה בגדים, מתארגנת איפה יש אצלנו וטרינר?
בטח! רחוב אחד מהמעונות. תשאלי שם. רוצי!
גלית באמת רצה. חיימון שכב על השטיח, נושם בקושי.
תחזיק מעמד, חיימון. אני באה, תחכה לי.
הגיעה למרפאה, דוחפת פנימה, מול הפקידה הצעירה:
אתן לי את הרופא הכי טוב! עכשיו!!
הפקידה עמדה להתווכח, אך כשראתה את הגברת הגבוהה ואת החתול שתקה ושלחה אותה לחכות.
גלית חיבקה אותו, מנשמת, ואז דלת נפתחה, ודוקטור אמיתי, גדול כמו ארז, נכנס.
מה פה קורה? הקול העמוק המם אותה.
הממ… הושיטה לו את חיימון.
מי עשה לו את זה? הפך אותו, נשאר רגוע.
עכברושים.
נראה כמו חתול של בית. לא מהרחוב.
שלי.
אז איך הגיע לעכברושים? יצא החוצה?
לא, במעון!
זאת תעלומה.
אפשר פחות חקירה, יותר טיפול? התפוצצה גלית. חיימון שכב על ידיו, חסר ישע. היא בקושי נשמה הוא הציל לי את הבן! תעשו משהו בו!
אין צורך לצעוק. קוראים לי אורן. ואת?
גלית.
נעים מאוד. בפעם הבאה תדברי בשקט. לא אוהב צעקות אוהב לעזור.
הוא חייך, נד בראשו:
עוזרים לו, אל תדאגי.
שנים קדימה, החתול הגינגי ייכנס בשקט לחדר הילדים, יעשה סיבוב, ויקפוץ בעריסה של עוז, בזמן שאחותו רוני תלטף את פרוותו. חיימון יגרגר להם שירי חתולים מוזרים, וירדימו אותם טוב-טוב. בעקבותיו גלית תכסה את הבן, תמשוך את הגרב לרוני שברחה, ותנשק את בעלה:
אחלה בייביסיטר, אורן
הכי טוב שיש אורן ילטף את האוזן המנותחת. לא סתם טרחנו עליו. חתול כזה שווה הון.
כבר מזמן הוא זהב. רואה, אפילו נוצץ.
חיימון יחכך באצבעות גלית, ויתכרבל ליד רוני, מחבק אותה ברגליו. גלית תכבה את האור, תמשוך אחריה את אורן, ותסגור בשקט את הדלת. הילדים מעולם לא פחדו מהחושך חיימון תמיד היה שם. ואיתו מעולם לא היה ממה לדאוג.
