היום קיבלתי הודעה מיובל, חבר טוב מהעבודה. הוא שלח הזמנה לקבוצת וואטסאפ: “חברים, מחכה לכם בשבת ב-18:00 בקפה ‘תמרה’ בתל אביב. הולך להיות כיף!”
אני בן שלושים ושלוש. גרוש עם שני ילדים, מיה בת השש וגילי בן הארבע. יש לי כיסא במשרד שמכיר את הגב שלי יותר טוב מכל בן אדם בשנתיים האחרונות. ועכשיו ההזמנה הזאת, שפתאום שמחה אותי.
“גילי, אל תרוץ במסדרון! מיה, תלבשי גרביים, קר!” צעקתי, תופס את הטלפון בין הכתף לאוזן. בצד השני של הקו יובל פטפט על הפתעות ועל קריוקי.
“אסף, אתה בא? מבטיח, יהיה מעולה, ובלי המשפטים האלה שלך: ‘יש לי ילדים’.”
נחנקתי מצחוק.
“הילדים שלך. הבעיות שלך. הגירושים שלך. הגיל שלך… אני אחשוב על זה,” עניתי.
בשבת אביב, גרושתי תמר, הגיעה שעתיים באיחור לקחת את הילדים לסוף השבוע. מיה בכתה כי רצתה שאשורר לה צמות “כמו של נסיכה”, וגילי החביא את הנעל השמאלית שלו. כשסוף סוף סגרתי את הרוכסן של החולצה היחידה שעוד לא נראתה עלי כמו שק, השעון הראה כמעט שש בערב.
“אני נסע. לפחות לשעה.”
בקפה התנגן מוזיקה. החבר’ה מהחשבונאות כבר לגמו מהיין, ורונית מהשיווק סיפרה על בן הזוג החדש שלה בטון כזה שהיא מגנה על דוקטורט בנושא “האושר שלי שכולם חייבים לראות”.
יובל ראה אותי, צווח ורץ לחבק.
“באת! איזה יפה אתה! שב, עכשיו יביאו עוגה.”
התיישבתי ליד השולחן, לקחתי כוס מיץ. הקשבתי. הנהנתי. חייכתי במקומות הנכונים.
דנה מהמחלקה הסמוכה, בלונדינית גבוהה עם פרצוף תמיד לא מרוצה, התקרבה אלי:
“והיא איפה?”
“גרושים. כבר שנה,” אמרתי בנינוחות.
“אוי, סליחה. לא ידעתי. לילדים קשה, נכון?”
סיימתי את המיץ. התחיל מוזיקה איטית, מוכרת. מישהו הזמין מישהו לרקוד. נשארתי לשבת. יובל, חוגג היום הולדת, התיישב לידי, כבר מעט שתוי ומשום כך רציני בצורה יוצאת דופן.
“אסף, למה אתה עצוב?”
“אני לא עצוב. אני עייף.”
“זה אותו הדבר, כשאתה בן שלושים ושלוש עם שני ילדים וגרושה שבאה רק לפי לו”ז.”
הופתעתי מדיוק הדברים.
“גם אתה גרוש?”
יובל צחק: “לא. אבל אני שם לב. תקשיב… ביקשתי מהזמרת לשיר שיר אחד. בשבילך.”
לא הבנתי, אבל הנהנתי.
הבחורה במיקרופון לקחה אקורדים. ופתאום זרם משהו ישן, שניגן ברדיו כשהייתי בצבא. שיר שתמר ואני התנשקנו לצליליו על ספסל ליד האוניברסיטה. מילים מטופשות על “לעולם אל תגיד שלום”. כיסיתי את הפנים בידיים. לא מבושה. כי מישהו זכר מי הייתי. לפני “הילדים שלך”.
“לא ביקשתי את השיר הזה,” לח�תי.
יובל משך בכתפיים: “אולי היא בחרה אותו בעצמה. אולי את מוצא חן בעיניה. אתה בכלל מסתכל במראה לפעמים, אסף?”
לא הסתכלתי. אבל עכשיו הרמתי עיניים. הזמרת חייכה. לא מוכרת. צעירה. לא יודעת כלום על החיים שלי. מחיתי את הלחיים במפית, לקחתי כוס יין וחייכתי בחזרה. לא החיוך המשרדי השגרתי, אלא אמיתי.
אחר כך שלחתי הודעה לתמר: “אני מאחר. הילדים נשארים אצלך הלילה. זה לא פתוח לדיון.”
ונשמתי. לראשונה מזה הרבה זמן, נשימה עמוקה.
העוגה הגיעה בדיוק בתשע. אכלתי שתי חתיכות ולא ספרתי קלוריות. יובל לחש באוזני:
“יודע, הזמנתי אותך כי אתה היחיד שלא דיבר על הדו”ח שלי בישיבת צוות.”
“הדו”ח שלך היה בסדר גמור,” משכתי בכתפיים.
“בדיוק. אתה היחיד שבאמת מקשיב. לא עושה כאילו.”
חזרתי הביתה בסביבות חצות. הדירה הריקה הריחה משקט. קודם כל רציתי לבכות כי הגרביים של גילי לא היו פזורים במסדרון, והסיכה של מיה לא שכבה על השיש במטבח.
אבל אז הורדתי את החולצה, חלצתי תה, חיברתי אוזניות והשמעתי את אותו שיר. והבנתי שבית זה לא רק הרעש של רגליים קטנות. זה גם השקט הזה, שבו אפשר סוף סוף לשמוע את עצמך.
“לא היה ערב רע,” חשבתי ונרדמתי עם חיוך.
בבוקר הגיעה הודעה ממספר לא מוכר: “אתה מגיע היום למצגת? אני הזמרת מהקפה, ניצן. אפשר לקחת אותך לקפה? סתם ככה, בלי סיבה.”
הבטתי בטלפון והקלדתי: “אני אבוא. קפה שחור, בלי סוכר. ותודה על השיר.”
שבועיים ראשונים הכל היה כמו בסרט. ניצן חיכתה לי אחרי העבודה עם זר פרחים. היא שרה לי בקפה כשהיה קהל מועט, והביטה בי כאילו אני הגבר היחיד בעולם. נמסתי. ונעלמתי.
קודם פעם בשבוע. אחר כך יום כן יום לא. ואז אמא שלי הפסיקה להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלה.
“אסף, על מי אתה זורק את הילדים? יש לי דברים משלי. יש לך עבודה, דרך אגב.”
“אמא, אני מתחנן, גילי כבר ישן, מיה הכינה שיעורים. אני יוצא לשעתיים.”
“לשעתיים היא אומרת… כל שבוע שעתיים. אני מכירה את ה’שעתיים’ האלה. אישה?” שתקתי. “ומאיפה היא? מהקפה ההוא?” אמא קמטה את השפתיים. “זמרת בבר… אסף, אתה בחור חכם, בגיל שלושים ושלוש עם שני ילדים, אתה תופס כל אחת שמסתכלת עליך יפה. רק שכולן אותו דפוס. היום אחת שרה לך, מחר אחרת.”
“אמא, די!” זרקתי את התיק על הספה. “את לא מכירה אותה.”
“ואתה… כמה אתה מכיר אותה? חודש? חודשיים? מי כמוני מכירה גברים…?” טרקה את הדלת.
ניצן הייתה אחרת. היא זכרה איך קוראים למיה ושגילי מפחד מהחושך. היא אמרה שהיא לא נגד ילדים, שהיא תחשוב איך אנחנו יכולים לסדר את החיים.
כמעט האמנתי.
בערב ההוא החלטתי לעשות הפתעה. ניצן אמרה שהיא מופיעה עד עשר, ואחר כך פנויה. השארתי את הילדים אצל אמא, היא גלגלה עיניים אבל לא סירבה, ונסעתי לקפה בלי הזמנה. נכנסתי לאולם. חיפשתי חיוך למלצר המוכר. הבטתי בבמה.
ניצן לא הייתה שם.
היא עמדה ליד עמוד ורקדה. לא ואלס, סתם שיחקה, אבל בקצב המוזיקה, עם אישה יפה. גבוהה. רזה. בשמלה צמודה שעלתה כמו המשכורת החודשית שלי. השיער שלה היה מסודר בצורה מושלמת, הצחוק שלה רם וחופשי.
גם ניצן צחקה. ואז לקחה אותה ביד, והן נעלמו מאחורי דלת עם שלט “כניסה לעובדים בלבד”.
עמדתי באמצע האולם. מישהו נגע בי בכתף, התנצל. המוזיקה המשיכה להתנגן.
“כולן אותו דפוס,” נזכרתי במילים של אמא.
הסתובבתי ויצאתי. לא טרקתי דלת. לא בכיתי. פשוט עליתי על מונית ואמרתי את הכתובת.
ליד הבניין עמדה תמר. בג’קט ישן, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, כועסת ומפוזרת.
“אסף! למה אתה לא עונה לטלפון? אמא שלך מתקשרת אלי כבר חצי שעה! אבא שלך בבית חולים. התקף לב. היא השאירה את הילדים לבד וביקשה ממני לבוא אליהם.”
תפסתי את החזה. “מה? איך? הוא הרי…”
“אני לא יודעת איך. תתקשר למונית. אני אשמור על הילדים.”
באצבעות רועדות חייגתי לאמא. היא בכתה בטלפון.
“אבא בטיפול נמרץ. בוא עכשיו.”
“אני כבר בדרך. אמא, הוא יצא מזה?”
“הרופאים לא אומרים כלום.”
כל הלילה ישבנו אמא ואני במסדרון בית החולים. בשמונה בבוקר יצא רופא עייף.
“המשבר חלף. בעלך חזק. עוד חצי שעה ולא הייתי מתחייב. אבל עכשיו הכל יהיה בסדר. מנוחה, דיאטה, בלי לחץ.”
אמא פרצה בבכי. חיבקתי אותה, וכך עמדנו שתינו, נשים שגבר, כמעט איבדו את הגבר המרכזי בחייהן. בדרך חזרה במונית הבטתי מהחלון. שמש בוקר חדרה בין הבניינים. נזכרתי איך ניצן ליטפה לי את הלחי, הבטיחה ים וטיולים. מצחיק. ים… ואבא שכב בטיפול נמרץ בזמן שהייתי בקפה.
“נמאס לי מהבילויים המטורפים האלה.”
בבית חיכתה תמר, גם היא לא ישנה, ניכר על פניה.
“תמר,” אמרתי בשקט. “תודה לך שבאת, שהיית עם הילדים.”
תמר שתקה דקה. אחר כך דיברה במגושמות, כמו תמיד כשהיה מדובר ברגשות.
“אסף, אני בלעדיך… הילדים צריכים אבא. לא רק בסופי שבוע. בקיצור, בוא נחזור לגור ביחד. מההתחלה, כמו פעם. אתה עייף. הילדים מתגעגעים. וגם אני מתגעגעת הביתה, לקטע שלך שאתה נוזף בי אם לא הורדתי נעליים.”
צחקתי מבעד לדמעות.
ניגשתי אליה, לקחתי את ידה. כף יד מחוספסת, מוכרת, חמה. לא זו שאוחזת במיקרופון ומבטיחה ים. אלא זו שהחזיקה עגלה, החליפה גלגל באוטו שלי.
“בוא ננסה,” אמרתי. “אבל אם שוב לא תשטוף את הכוס שלך, אני ארביץ לך עם כרית.”
“בסדר.”
הילדים פרצו מהחדר, גילי נתלה על תמר, צעק “אבא!” מיה קודם הסתובבה, אבל אז ניגשה ואמרה בשקט:
“אתה נשאר? להמון זמן?”
תמר כרעה על ברכיה: “לתמיד, מיה שלי. אם תקבלו אותי.”
ובערב, כשהילדים נרדמו, תמר שטפה כלים, אני הוצאתי את הטלפון ומחקתי את כל ההתכתבות עם ניצן. אף הודעה אחת לא הגיעה.
“אמא צדקה,” חשבתי. “אבל היא טעתה בדבר אחד. לא בגיל השלושים ושלוש. לא בילדים. ולא בגירושים. אלא במי שאתה בוחר. אני בחרתי הבטחות יפות. והייתי צריך לבחור עיניים עייפות וכוס מלוכלכת בכיור.”
ניגשתי לתמר, חיבקתי אותה מאחור, הטבעתי את הפנים בכתף שלה.
“מה?” שאלה.
“כלום. סתם טוב שאת פה.” וזה היה יותר מכל השירים בעולם.
