הילדה הקטנה הופיעה ליד התא של האופנוען כל כך בשקט, שהוא כמעט לא שם לב אליה עד שלחשה:
“סליחה, אדוני…”
הוא הסתובב חצי ביס, עדיין מחזיק מזלג בידו, וראה ילדה קטנטנה בחולצת טי צהובה-זרחנית ענקית, ניצבת באור הדהוי של פינת אוכל תחנה בדרום תל אביב. לחייה מלאות אבק, שיערה מסובך לתלם, והעיניים שלה רצות לעבר הגבר הצעיר ביושבו על הדלפק.
פניו של האופנוען התרככו.
“הכל בסדר, מתוקה?”
הילדה התקרבה אליו, רועדת כל כך שקולה בקושי נשמע.
“זה לא אבא שלי.”
המסעדה נאלמה דום במוחו עוד לפני שבאמת כולם נשתתקו.
לסתו התהדקה. הוא משך אותה אליו לתא, והניח זרוע כבדה לפני גופה כחומה מגוננת.
“תישארי מאחוריי.”
מעבר לדלפק, הבחור הצעיר הסתובב לאט.
האופנוען התרומם, האפודה העבה חורקת, הכיסא נגרר בקול על הריצפה.
“אנחנו צריכים לדבר.”
הילדה לפתה את הקצה המעוטר של האפודה, ואז הפסקה פתאומית, כשעיניה נתקלו בטלאי הזאב התפור על העור. דמעות גדשו את עיניה.
“אמא אמרה… שאם אי פעם אראה את הסמל הזה… אני צריכה לרוץ אליך.”
האופנוען עצר את נשימתו.
קולו התרכך.
“איך קוראים לאמא שלך?”
הילדה הביטה שוב לעבר הגבר בדלפק ולחשה:
“שושנה.”
השם פגע בו חזק כמו אגרוף.
שושנה.
לרגע, הוא שכח איפה הוא.
הוא שכח את ריח הקפה השרוף והבצל המקולף.
הוא שכח את טפטוף הגשם על החלון.
כל מה שנשאר היה נערה עם שיער אדמוני עומדת לצד קטנוע לפני עשרים שנה, צוחקת מתחת לפנס רחוב בעוד סמל הזאב מבהיק בידה.
פניו השתנו בבת אחת.
לא לרוך.
להפך.
הילדה קלטה זאת והתכווצה מאחוריו.
בדלפק, הצעיר נעמד.
תחילת שנות השלושים, תספורת מוקפדת, ז’קט ג’ינס, שלווה מוגזמת.
הקפה שלו נשאר מיותם בצד.
“יש בעיה?” שאל.
האופנוען לא ענה מיד.
עיניו נועצות בגבר, בידו הגדולה מגוננת בגב הילדה.
“איך קוראים לך, ילדה?” שאל בשקט.
הילדה בלעה רוק.
“נעה.”
לבו התכווץ.
שושנה תמיד אמרה אם אי פעם תהיה לה בת, היא תקרא לה נעה.
הבחור החל להתקדם לעברם.
לאט.
בלי שמץ של לחץ.
הביטחון הזה צרם לאופנוען יותר מאלף איומים.
“נעה,” קרא הבחור, רגוע מדי, “חזרי אליי עכשיו.”
הילדה הידקה את אחיזתה באפודה.
אצבעות קטנטנות רועדות סביב הסמל.
“לא,” לחשה.
האוויר במסעדה השתנה.
המלצרית ליד מכונת הקפה הפסיקה להעמיד פנים שאינה שומעת.
נהג משאית זקן הנמיך עיתון.
אפילו השף פתח עוד קצת את חלון המטבח.
האופנוען קם לגמרי.
גבוה כל כך, שהמושב השמיע אנחה.
העור חרק בכתפיו כשנכנס מעבר למעבר.
“אתה אמרת שושנה,” הטעים.
הצעיר הנהן קצרות.
“נו, אז?”
פניו של האופנוען חשכו.
“שושנה רכבו עם המועדון שלי.”
זה פגע.
בקטנה.
אבל אמיתי.
הצעיר הידק לסת, בקושי מורגש.
“והיא אמרה לי,” המשיך האופנוען לאט, “שאם הילדה שלה אי פעם תמצא אחד מאיתנו… זה אומר שהיא כבר לא יכלה להגן עליה.”
נעה החלה לבכות חרישית.
הצעיר נשף בבוז.
“אתה לא יודע כלום,” ירק.
האופנוען התעלם.
“מתי ראית את שושנה בפעם האחרונה?”
דממה.
בחוץ, הרעם התגלגל מצומת לה גרדיה.
הצעיר התקרב עוד פסיעה.
“נעה,” קרא כבר בפיקוד, “אנחנו הולכים.”
בתנועה חדה, חסם אותו האופנוען שוב.
המסעדה נאלמה דום.
“מצחיק,” אמר בשקט, “היא קראה לך ‘ההוא’.”
המשפט פילח את האוויר.
לא אבא שלי.
ההוא.
הבעת הביטחון של הצעיר נבקעה סנטימטר.
אבל זה הספיק.
“תזוז.”
האופנוען חייך אז.
לא בנחמדות.
החיוך ההוא שלמד כשהחיים מתעקשים על אלימות.
“לא זז.”
אחד מנהגי המשאית התרומם מושבו בפינה.
עוד אופנוען בקצה הרים חצי בירה.
איש לא הודיע על מחנות.
לא צריך.
הצעיר הבחין.
עיניו הציצו מבליחה לעבר הדלת.
מחשבה חישובית.
האופנוען הבין מיד.
בורח.
לא אבא.
בורח.
“איפה שושנה?” שאל שוב.
נעה קטעתה בבכי.
“הוא אמר שאמא נסעה…”
גרונה נחנק.
“…אבל שמעתי אותה בוכה בשירותים במלון.”
הצעיר פרץ קדימה.
מהיר.
אבל האופנוען שרד גברים מהירים מזה ברוטשילד.
האגרוף שלו פגש ראשון את הדלפק
באוּם.
הסכו”ם קפץ, קפה גלש, נעה צווחה.
האופנוען תפס את הבחור בבגד והעיף אותו אל הקיר.
התמונות התעקמו.
סמל הזאב נמתח על גבו כאילו התעורר לחיים.
“פעם אחרונה,” נהם.
הדם עזב את פניו של הצעיר.
ופתאום
מחוץ לחלון
אורות פנסים סחפו את החדר.
טיולונים.
כמה.
מנועים גועים בגשם.
נעה הרימה עיניים, דמעות על לחייה.
כי על אחד האופנועים
רכבה אישה מאחור.
ואפילו דרך הגשם
זיהה האופנוען מייד את שושנה.
