בהתחלה, אף אחד לא זז.
ילד כורע ברך לפניה.
אני יכול לסדר את זה.
כמה אורחים החליפו מבטים.
האישה קימטה גבה.
מבולבלת. מתגוננת.
סליחה?
אבל הוא לא התווכח.
פשוט הניח בעדינות את ידיו על רגליה.
בבקשה תסמכי עליי.
משהו בקול שלו
גרם לחדר להשתנק.
הנשימה שלה השתנתה.
המוזיקה התעמעמה.
ואז
משהו זז.
טיפה.
בקושי מורגש.
אבל אמיתי.
היא אחזה בידית.
רגע
קולה נחלש.
הרגשתי את זה.
שקט.
כי זה לא היה אפשרי.
לא אחרי שנים.
היא הסתכלה עליו
ואז על רגליה
אחר כך שוב עליו.
איך עשית?
הילד הרים עיניים.
ולחש משהו בשקט
משהו שגרם לה לקפוא לגמרי.
האורות באולם הבריקו על שיש מצוחצח וכוסות קריסטל, בעוד התזמורת המשיכה כאילו שום דבר מוזר לא קורה.
אבל כולם כבר הביטו.
לא הנגנים.
לא הרקדנים.
הילד.
הוא כרע לפני כסא הגלגלים של מיטל לביא עם שלווה שאין לאף ילד בגילו.
סביבם עמדו חברי כנסת, יזמים, סלבריטאיםאנשים שמזיזים ערים בלחיצת יד.
אף אחד לא פצה פה.
כי האישה בכסא הגלגלים הייתה מיטל לביא.
ומיטל לביא לא הזיזה רגל אחת כבר אחת עשרה שנים.
אני יכול לסדר את זה.
בהתחלה, כמה אורחים חייכו במבוכה.
בדיחה.
אי־הבנה.
ילד שמדבר שטויות.
אבל הילד לא חייך.
פניה של מיטל התקמטו בתערובת של עצבנות ותהייה.
סליחה?
הילד הביט בה בביטחון שקט.
בלי פחד.
בלי הצגה.
רק ודאות.
אז הניח בעדינות את שתי ידיו על כפות רגליה.
בבקשה, לחש. סמכי עליי.
משהו בחדר השתנה מיד אחרי זה.
המוזיקה המשיכה
אבל פתאום נשמעה רחוקה.
מושתקת.
הקהל התקרב בלי כוונה.
כי היה משהו מוזר בשקט סביבו.
משהו כבד יותר מביטחון עצמי.
מיטל כמעט הסיטה את רגלה.
ואז
חום.
דק.
כמעט לא היה שם.
אבל אמיתי.
נשימתה נעתקה באחת.
התחושה זחלה לאיטה במעלה העצבים שהרופאים נשבעו שמעולם לא יפעלו שוב.
אצבעותיה נצמדו לידיות הכיסא.
“רגע”
התזמורת זייפה פתאום.
הקהל סובב כולו לעברם.
קולה של מיטל כמעט לא נשמע.
“הרגשתי את זה.”
השקט התפוצץ באולם.
רופא ליד מגדל השמפניה הזדקף מייד.
בעלה צעד קדימה.
“מה אמרת?”
הנשימה של מיטל הפכה לאחידה.
“אני” ליקקה שפתיים. “הרגשתי שהוא נוגע בי.”
אף אחד לא זז.
כי זה היה בלתי אפשרי.
לא מפתיע רפואית.
בלתי אפשרי.
אחת עשרה ניתוחים.
שלוש מדינות.
הנוירולוגים הכי טובים בארץ.
כלום.
הילד המשיך לכרוע בשקט מולה.
ואז
רגלה הימנית זעה.
קטנה.
זעירה.
אבל נראית.
אישה צרחה קלות ליד המדרגות.
מישהו שמט כוס.
מיטל בהתה ברגל בפחד.
לא פחד ממנו.
פחד מהתקווה.
“איך עשית?”
הילד הרים מבט לאט־לאט.
ואמר, בשקט:
“מעולם לא היית אמורה לשרוד את התאונה.”
הכול הלאה.
מיטל נותקה.
בצד השני של החדר, פניו של בעלה החווירו בבת אחת.
כי על התאונה הזו אף אחד לא באמת ידע.
לא את הפרטים האמיתיים.
העיתונים דיווחו על תאונה בכביש 6 בסופה בינואר.
אבל רק ארבעה אנשים ידעו את האמת:
בלמי המכונית נחתכו.
ומיטל לא הייתה אמורה לצאת בחיים.
עיני הילד לא עזבו אותה.
“אמא שלי הייתה האחות שהוציאה אותך מהנחל באותו לילה.”
נשימתה של מיטל החלה לרעוד.
לא.
בלתי אפשרי.
“היא אמרה שכל הזמן שאלת על התינוקת שלך,” הילד לחש. “אפילו אחרי שכבר אמרו לך שהיא איננה.”
הדמעות גלשו לעיניה ברגע.
כי יומיים לפני התאונה ילדה בת.
ילדה שהיא מעולם לא החזיקה.
הילד קירב מעט את ידיו לכפות רגליה.
והוסיף ברכות:
“היא לא הייתה מתה.”
