החורף של שנת1950 היה קפוא עד שכל עצם רגיש הרגיש את השבר של הקרח. בחדר חשוך, קירותיו מבטון קר וחשק של לחות, נערה בת שבעה עשר רקמת נשימות, תפסה את המצעים בחוזקה כשמתפוצצות ההצמות. היא הייתה לבדה, חוץ מהמולדת מרים, עוברת קשות עם ידיים קשות ולב שהכיר רק בצער.
כאשר סוףסוף צהלו רחשיו של תינוק חדש ופרץ השקט, רוני שם הילדה שהייתה, הרגישה שהנשמה חוזרת לגופה.
זה בּת יפה אמרה מרים, עטפה אותה במגבת והניחה על חזה רוני.
רוני חיבקה בחוסר נוחות, גופה עדיין רועד ונצבע בדם, אך בעיניה נדלקה הרגישות של אם ראשונה. היא הביטה בו בביטחון של מי שאין אף דבר שיפריד ביניהם.
אבל האשליה נמשכה רק שניות ספורות.
הדלת נפתחה בפתיחה קלה, ואמא שלה, אילה, נכנסה כמו סערה. לבושה באפור למרות שלא היה אף פטירה ופניה נחתו במבט מרור.
תני לי אותו! דרשה, חטפה את התינוקת מידי רוני.
לא, אמא! תני לי! קראה רוני, מנסה לקום בחיפחת.
שתקי! חטף אותה קול קר כמו קרח. נולד במצוקה. יש לו את המגבלה של המונגוליות. הוא לא ישרוד. אין טעם.
רוני צעקה, בכתה, התחננה בתשוקה. אמא לא נרתעה. היא חיבקה את התינוקת בחוזקה, יצאה מהחדר וסגרה את הדלת במכה שדמויית ירייה בעדנה של רוני.
באותו לילה נשארה היא עם ידיים ריקות, קוראת שם שלא יכלה לעולמו.
הזמן חלף. בכל הכפר האמינו שהבת מתה עם הלידה, כי כך רצנה האם. רוני, שנאלצה להישאר שקטה, למדה לחיות עם חיוך מזויף, בעוד הלב היה נרקב בפנים.
בגיל עשרים וחמש היא עזבה את הבית, לא מביטה לאחור. היא לא יכלה לסלוח, לא יכלה לשכוח, ולא יכלה לרפא.
השנים המשיכו ליפול כמו עלים יבשים. רוני הפכה למורה בית ספר יסודי, חיה לבד, בלי בן זוג או ילד. בליבה היא הרגישה שחתיכה ממנה עדיין קבורה באותו חדר אפל.
עד שמחר אביבי, חזרה לכפר. אמה נפטרה ובכך אולי נעלמו גם שרשרת העול שמחבקה אותה.
היא דרכה בכיכר המרכזית, אותה שהייתה משחקת בה בילדותה. ריח הלחם האפוי הצטיין בריח הפרחים הנרקבים. רוני הייתה עומדת על ספסל, כששמעה צחוק ילדי, צחוק טהור, קרן של עבר.
היא הסתובבה.
והנה היא ראתה.
ילדה בת כתריה־אחדים משחקת בבובה מקורית, ציצותיה מבולבלות, שמלתה הפחוסה פריחה משוחתת בקצה ועיניים שקופות כמו אשכוליות, זוהרות ברוך מוזר, אור שהקפיץ משהו עמוק בתוכה.
הלב שלה דפק בחזקה.
היא ניגשה לאט, רגליה רועדות.
היי, יקרה מה שמך? שאלתה בקול שבור.
הילדה הביטה בה בלי פחד, סקרנית.
קוראים לי תקווה חייכה.
רוני חשה שהעולם עומד. תקווה. זה היה השם שהייתה הולכת לקרוא לבתה, השם שנכלתה במשך שנים.
הברכיים בורחו ממנה.
באותו רגע, אשה זקנה פנים קמוטות וידיים של קונדיטורית התקרבה לילדה ולחזהתה.
את מכירה אותה? שאלה ברוך.
אני ראיתי אותה והרגשתי מוכרת הלבנה.
האשה הורידה מבטה, מבוישה.
היא חיה איתי מאז הייתה תינוקת. אחת מהנשים שהייתה לי, אמרה שהאם לא רוצה אותה ושהיא צריכה להסתתר. מעולם לא שמעת את הסיפור המלא
רוני הרגישה שהנשמה יוצאת מפיה.
זה לא נכון! אהבתי אותה! לקחו ממני! צעקה בלי שליטה.
הקונדיטורית נעה צעד אחד אחורה, נבהלת.
הילדה, לעומת זאת, הסתכלה עליו בשקט. היא צעדה לעברו.
את האם שלי? שאלה בפשטות של ילד.
רוני נפלה על ברכיה ונבכה.
כן, אהובה אני אמך. סלחי שלא חיפשתי אותך קודם. שלא מצאתי אותך.
הילדה חיבקה אותה ללא מילים. גופה חם, אמיתי, שלה.
באותו היום רוני ידעה שלפעמים החיים מציעים הזדמנויות שנייה. לא היה חשוב הפילוג, מבטי הכפר או השנים האבודות. היא חזרה אל בתה.
והפעם, אף אחד לא יוכל עוד לחטוף אותה.
