הוא היה רק בן שש עשרה כשהוביל אותה הביתה… את הנערה, שרחמה התעגל כבר זמן רב כמו בלון מתנפח לאט בחלום, מבוגרת ממנו בשנה.
שירה למדה באותו תיכון טכני כמו איל, רק בשנה אחרת, שם הכל צף באוויר כמו ערפל. במשך כמה ימים איל הביט איך הנערה הלא מוכרת מתכווצת בפינה והדמעות שלה זורמות כמו נחלים שקטים. לא נעלמו מעיניו הבטן המתרחבת, הבגדים החוזרים על עצמם כמו לולאה, והמבט הריק ששוטט בחלל ללא תקווה.
כפי שהתברר, סיפורה היה ידוע כמעט לכולם… הנכד של איש עסקים מפורסם בתל אביב, העיר שזזה כמו חלום, התראה איתה ואז נעלם פתאום, נסע “לעניין דחוף” לחיפה, שהופיעה כמו צל. הוריו לא רצו לשמוע עליה, הם אמרו זאת בקול ברור.
והוריה שלה, כאילו חיו בתקופה רחוקה, מפחדים מהחרפה שמרחפת כמו ענן, גירשו אותה מהבית ונסעו לנחלה שלהם ששקעה באופק. חלק מהאנשים ריחמו על שירה, אחרים לעגו לה מאחורי הגב כמו צללים.
– היא אשמה בעצמה. היה צריך לחשוב עם הראש!
איל לא יכול היה לשאת את זה עוד. הוא חשב רגע והתקרב, הכל סביבו נראה מעוות.
– זה לא יהיה פשוט, תפסיקי לבכות. אני מציע שתגורי אצלי, אולי אפילו נתחתן. אבל אני אומר מיד – אני לא יודע לשקר ולא אעמיד פנים שהכל מושלם. אני פשוט אהיה לידך ואני מבטיח שנצליח.
שירה ניגבה את הדמעות והביטה בנער, שעמד כמו דמות רגילה ללא ברק. והיא חלמה על בעל אחר לגמרי! אבל במצבה, שבו הבחירה התפוגגה, היא הלכה איתו.
ההורים היו בהלם, אמא התחננה לאיל שיתעשת, אבל הוא עמד איתן.
– אמא, אל תגזימי, איכשהו זה יסתדר. יש לי שתי מלגות, אחת רגילה ואחת סוציאלית. אני אעבוד בעבודה נוספת, נצליח!
– אבל רצית ללמוד באוניברסיטה!
– אז מה? אנחנו חיים. אבא עובד כל חייו במפעל, את בחנות. גם בלי לימודים גבוהים אנשים חיים. אמא, זה לא סוף העולם!
שירה עברה לחדר של איל. הוא מסר לה את המיטה, והוא עבר לספה הנפתחת הלא נוחה שהתנדנדה כמו בסירה. במשך כמה ימים היא הייתה שקטה מאוד. כמו צל שצף, היא הלכה אחריו ביד לתיכון ולבית, עד שהתפרצה פתאום.
– נמאס לי! למה ההורים שלך מסתכלים עליי בעין רעה? אני לא מוצאת חן בעיניהם! ולמה אתה לא מבלה איתי? אתה יושב בספרים או נעלם כמו רוח?!
איל היה מופתע, החדר הסתובב קלות.
– ואת לא חושבת שזה נורמלי? ובכן הם לא אוהבים אותך אבל קיבלו אותך ולא פוגעים. מסתכלים רע? ההורים שלך אפילו לא רוצים לראות אותך. ואיפה ההורים של אבא הילד? אני לומד כי אני לא רוצה ליפול אחרי השנה הראשונה. והמלגה תעזור. נעלם? כי אני עובד ואין לי רצון לצפות בסדרות בוכיות איתך.
שירה פרצה בבכי שזרם כמו מפל.
– למה אתה אומר ככה?
– איך? אמרתי שאני לא יודע לשקר. בכלל, מתי אנחנו הולכים למשרד הפנים?
– אני לא יכולה ללכת כך, קנה לי שמלה יפה עם מותן גבוה כדי שהבטן לא תיראה.
– על מה את מדברת? נביא אישור הריון, איזו שמלה? אני צריך עוד לחסוך לעגלה ולמיטה…
אמא הגיעה לוולריאן, אבל לאט היא התרגלה למצב והסתכלה על בגדי תינוקות שצפו באוויר. הרי שום דבר נורא לא קורה… שיחיו, שיתחתנו, והם יעזרו כמה שאפשר. רק שהנערה הזאת נראתה כפוית טובה, תמיד לא מרוצה – מאיל, מהם, מהדירה הקטנה שצמצמה. אולי כשתלד, הכל ישתנה.
אבל שירה לא התכוונה להשתנות. כשאיל חזר מלוכלך ועייף משטיפת המכוניות, והביא לחדר חתולה רזה שהופיעה משום מקום, היא נכנסה לזעם שמילא את החלל.
– אתה אידיוט! למה לנו החתולה המקורחת הזאת? תוציא אותה! תזרוק אותה החוצה!
אבל איל רק חייך, החיוך צף על פניו.
– לא, היא בהריון. היא נשארת, אז אל תתחילי. עדיף שתסגרי את הפה ותחממי לי ארוחה.
– אה ככה?! – שירה כמעט צווחה, הקול שלה הדהד כמו צליל מוזר. – תבחר! או היא או אני! גם החיה הזאת מסתכלת עליי רע!
– למה? – איל הביט בה בחוסר הבנה. – זה הבית שלי ואני לא צריך לבחור. זו החתולה שלי ואם זה מפריע, תוכלי לצאת. אפילו אמא לא שמה תנאים כאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל על כולם מגבוה?
שירה השתוללה, הדמעות והקנאה ערבבו אותה, היא קינאה בחתולה הרזה שהבטן שלה גדלה כמו בחלום. איפה איל ראה את הבטן? אבל היא הופיעה – החתולה הייתה בהריון.
הנער היה עייף, אבל כשכאב הלב נגע בו, הוא דחה את המחשבות. איכשהו יצליחו. שירה תלד, תשקט, והחתולה תביא שמחה עם הגורים הפרוותיים שיציפו את כולם בשמחה.
אבל הכל התגלגל אחרת… הסבא, איש העסקים הידוע בתל אביב, חזר ממסע עסקים ארוך כמו צל שחזר, וגילה על הכל. הוא מצא את הנכד, גער בו והודיע שינתק אותו מהכסף אם הנכד יגדל במשפחה זרה. והנער חשש מאוד לאבד את הכיס הזה שרחף באוויר.
שירה יצאה איתו באותו יום, אפילו בלי להיפרד מאיל, היא פשוט התפוגגה. למרבה המזל היו לה המסמכים (היא התכוונה ללכת לרופא אחרי השיעורים). על הדברים שלה היא ויתרה – הם יקנו חדשים! ולא תחזור לתיכון הטכני הזה!
איל היה שבור, כמו חתיכה שנשברה. איך ככה? אפילו לא נפרדה, לא התקשרה, לא אמרה מילה. הוא זרק את כל החפצים שלה שצפו באוויר וישב הרבה זמן לבד בחושך, מחבק את החתולה.
החתולה הבינה הכל. היא התכרבלה אליו בשקט, מרגישה נחוצה, כמו רוח מנחמת. היא נהמה, ריחמה.
איל קיבל את הלידה אצלה בעצמו, לא מאפשר לאמא המתוחה ולאבא המבולבל להתקרב. הוא ישב לידה, דיבר בעדינות, הרגיע, הכל זרם כמו נוזל חלומי. הוא שמר שהכל ילך טוב, והחזיק את הטלפון מוכן למקרה.
הכל הלך טוב, החתולה ילדה ארבעה גורים קטנים שצצו כמו כוכבים. איל החליף את התחתית, הביא מים ומזון טריים. הוא וידא שוב שהכל בסדר, ומותש סגר את העיניים, מרגיש איך הגור הקטן ביותר מתכרבל בכף ידו כמו חיבוק חם, וחשב שלפעמים בעלי חיים מראים יותר הכרת תודה מאשר בני אדם.הוא היה רק בן שש עשרה כשהוביל אותה הביתה… את הנערה, שרחמה התעגל כבר זמן רב כמו בלון מתנפח לאט בחלום, מבוגרת ממנו בשנה.
שירה למדה באותו תיכון טכני כמו איל, רק בשנה אחרת, שם הכל צף באוויר כמו ערפל. במשך כמה ימים איל הביט איך הנערה הלא מוכרת מתכווצת בפינה והדמעות שלה זורמות כמו נחלים שקטים. לא נעלמו מעיניו הבטן המתרחבת, הבגדים החוזרים על עצמם כמו לולאה, והמבט הריק ששוטט בחלל ללא תקווה.
כפי שהתברר, סיפורה היה ידוע כמעט לכולם… הנכד של איש עסקים מפורסם בתל אביב, העיר שזזה כמו חלום, התראה איתה ואז נעלם פתאום, נסע “לעניין דחוף” לחיפה, שהופיעה כמו צל. הוריו לא רצו לשמוע עליה, הם אמרו זאת בקול ברור.
והוריה שלה, כאילו חיו בתקופה רחוקה, מפחדים מהחרפה שמרחפת כמו ענן, גירשו אותה מהבית ונסעו לנחלה שלהם ששקעה באופק. חלק מהאנשים ריחמו על שירה, אחרים לעגו לה מאחורי הגב כמו צללים.
– היא אשמה בעצמה. היה צריך לחשוב עם הראש!
איל לא יכול היה לשאת את זה עוד. הוא חשב רגע והתקרב, הכל סביבו נראה מעוות.
– זה לא יהיה פשוט, תפסיקי לבכות. אני מציע שתגורי אצלי, אולי אפילו נתחתן. אבל אני אומר מיד – אני לא יודע לשקר ולא אעמיד פנים שהכל מושלם. אני פשוט אהיה לידך ואני מבטיח שנצליח.
שירה ניגבה את הדמעות והביטה בנער, שעמד כמו דמות רגילה ללא ברק. והיא חלמה על בעל אחר לגמרי! אבל במצבה, שבו הבחירה התפוגגה, היא הלכה איתו.
ההורים היו בהלם, אמא התחננה לאיל שיתעשת, אבל הוא עמד איתן.
– אמא, אל תגזימי, איכשהו זה יסתדר. יש לי שתי מלגות, אחת רגילה ואחת סוציאלית. אני אעבוד בעבודה נוספת, נצליח!
– אבל רצית ללמוד באוניברסיטה!
– אז מה? אנחנו חיים. אבא עובד כל חייו במפעל, את בחנות. גם בלי לימודים גבוהים אנשים חיים. אמא, זה לא סוף העולם!
שירה עברה לחדר של איל. הוא מסר לה את המיטה, והוא עבר לספה הנפתחת הלא נוחה שהתנדנדה כמו בסירה. במשך כמה ימים היא הייתה שקטה מאוד. כמו צל שצף, היא הלכה אחריו ביד לתיכון ולבית, עד שהתפרצה פתאום.
– נמאס לי! למה ההורים שלך מסתכלים עליי בעין רעה? אני לא מוצאת חן בעיניהם! ולמה אתה לא מבלה איתי? אתה יושב בספרים או נעלם כמו רוח?!
איל היה מופתע, החדר הסתובב קלות.
– ואת לא חושבת שזה נורמלי? ובכן הם לא אוהבים אותך אבל קיבלו אותך ולא פוגעים. מסתכלים רע? ההורים שלך אפילו לא רוצים לראות אותך. ואיפה ההורים של אבא הילד? אני לומד כי אני לא רוצה ליפול אחרי השנה הראשונה. והמלגה תעזור. נעלם? כי אני עובד ואין לי רצון לצפות בסדרות בוכיות איתך.
שירה פרצה בבכי שזרם כמו מפל.
– למה אתה אומר ככה?
– איך? אמרתי שאני לא יודע לשקר. בכלל, מתי אנחנו הולכים למשרד הפנים?
– אני לא יכולה ללכת כך, קנה לי שמלה יפה עם מותן גבוה כדי שהבטן לא תיראה.
– על מה את מדברת? נביא אישור הריון, איזו שמלה? אני צריך עוד לחסוך לעגלה ולמיטה…
אמא הגיעה לוולריאן, אבל לאט היא התרגלה למצב והסתכלה על בגדי תינוקות שצפו באוויר. הרי שום דבר נורא לא קורה… שיחיו, שיתחתנו, והם יעזרו כמה שאפשר. רק שהנערה הזאת נראתה כפוית טובה, תמיד לא מרוצה – מאיל, מהם, מהדירה הקטנה שצמצמה. אולי כשתלד, הכל ישתנה.
אבל שירה לא התכוונה להשתנות. כשאיל חזר מלוכלך ועייף משטיפת המכוניות, והביא לחדר חתולה רזה שהופיעה משום מקום, היא נכנסה לזעם שמילא את החלל.
– אתה אידיוט! למה לנו החתולה המקורחת הזאת? תוציא אותה! תזרוק אותה החוצה!
אבל איל רק חייך, החיוך צף על פניו.
– לא, היא בהריון. היא נשארת, אז אל תתחילי. עדיף שתסגרי את הפה ותחממי לי ארוחה.
– אה ככה?! – שירה כמעט צווחה, הקול שלה הדהד כמו צליל מוזר. – תבחר! או היא או אני! גם החיה הזאת מסתכלת עליי רע!
– למה? – איל הביט בה בחוסר הבנה. – זה הבית שלי ואני לא צריך לבחור. זו החתולה שלי ואם זה מפריע, תוכלי לצאת. אפילו אמא לא שמה תנאים כאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל על כולם מגבוה?
שירה השתוללה, הדמעות והקנאה ערבבו אותה, היא קינאה בחתולה הרזה שהבטן שלה גדלה כמו בחלום. איפה איל ראה את הבטן? אבל היא הופיעה – החתולה הייתה בהריון.
הנער היה עייף, אבל כשכאב הלב נגע בו, הוא דחה את המחשבות. איכשהו יצליחו. שירה תלד, תשקט, והחתולה תביא שמחה עם הגורים הפרוותיים שיציפו את כולם בשמחה.
אבל הכל התגלגל אחרת… הסבא, איש העסקים הידוע בתל אביב, חזר ממסע עסקים ארוך כמו צל שחזר, וגילה על הכל. הוא מצא את הנכד, גער בו והודיע שינתק אותו מהכסף אם הנכד יגדל במשפחה זרה. והנער חשש מאוד לאבד את הכיס הזה שרחף באוויר.
שירה יצאה איתו באותו יום, אפילו בלי להיפרד מאיל, היא פשוט התפוגגה. למרבה המזל היו לה המסמכים (היא התכוונה ללכת לרופא אחרי השיעורים). על הדברים שלה היא ויתרה – הם יקנו חדשים! ולא תחזור לתיכון הטכני הזה!
איל היה שבור, כמו חתיכה שנשברה. איך ככה? אפילו לא נפרדה, לא התקשרה, לא אמרה מילה. הוא זרק את כל החפצים שלה שצפו באוויר וישב הרבה זמן לבד בחושך, מחבק את החתולה.
החתולה הבינה הכל. היא התכרבלה אליו בשקט, מרגישה נחוצה, כמו רוח מנחמת. היא נהמה, ריחמה.
איל קיבל את הלידה אצלה בעצמו, לא מאפשר לאמא המתוחה ולאבא המבולבל להתקרב. הוא ישב לידה, דיבר בעדינות, הרגיע, הכל זרם כמו נוזל חלומי. הוא שמר שהכל ילך טוב, והחזיק את הטלפון מוכן למקרה.
הכל הלך טוב, החתולה ילדה ארבעה גורים קטנים שצצו כמו כוכבים. איל החליף את התחתית, הביא מים ומזון טריים. הוא וידא שוב שהכל בסדר, ומותש סגר את העיניים, מרגיש איך הגור הקטן ביותר מתכרבל בכף ידו כמו חיבוק חם, וחשב שלפעמים בעלי חיים מראים יותר הכרת תודה מאשר בני אדם.
