גירושים בסטייל
בדיוק ארבע שנים החזקנו מעמד בנישואי משפחת רימון. לא משנה כמה ניסינו להעמיד פנים שהאהבה שלנו נצחית, פשוט לא הצלחנו להשריש את עצמנו באדמת האושר המשפחתי. באופק הסתמן גירושין.
“מה, ככה פשוט תתגרשו וזהו?” שאלה חברתה של עינב רימון, כשהזמינה אותה לאכול פיתות עגולות עם לבנה כדי להרגיע את הלחץ.
“כן. מה עוד נשאר לנו? דיברנו על זה. כך עדיף לשנינו…”
“לא, לא התכוונתי לעצם הגירושיןלמהלך עצמו! צריך לחגוג את זה כמו שצריך, לסיים כמו שצריך.”
“אני סתם עצבנית לאחרונה, לא חייבים להעמיס מעבר למה שיש,” נעלבה עינב, וטבעה את דאגותיה בפיצה עם בטטה ואחר כך בזאת עם פטריות.
“אני לא מדברת עלייך, נשמה,” חייכה חברתה, “אני על הגירושין עצמם! עשיתם חתונה מהסרטים, אני עד היום משלמת על השמלה שלבשתי אצלכם. למה לא עכשיו גירושין במלוא הפאר? מסעדה, לשכור חזן, לשרוף סמלית את הכתובה? אני לגמרי בעניין…”
“זה בכלל חוקי לעשות כזה דבר?”
“לא רק שזה חוקי, זה חובה!”
“אבל אין לי הרבה שקלים כרגע. נצטרך להתחלק בכל הנכסים, כנראה אשבור סט מצעים לחצי…”
“יש לי מכרה שמסדרת הכול עבור שתי קופסאות בורקס. כל השאר יכוסה במתנות. בינתיים, בואי נחשוב על ערב גירושין בסטייל. חשוב לעשות משהו ביתי, מכובד, כזה שתיפרדי כמו שצריך מחיי הנישואין.”
“כלומר, לקבוע פגישה עם הבנות ובסוף אף אחת לא תבוא כי לכולן בעל וילדים?”
“מעולה בעיניי!”
למחרת נסענו יחד למפגש עם נועה, המארגנת. במקום משרד, פגשנו אותה בקניון, מול דוכן בורקסים, כשבמקביל ניהלה קופה והכינה קפה.
“תוכלי לעזור?” שאלה חברתי, והסבירה בקצרה.
“קלי קלות. רואה כבר בעיני רוחי: הכלהיפייפיה, בשמלה שחורה, נשבעת שלעולם, אבל לעולם, לא תעשה זאת שוב. החתן, בבוקסר הישנים והמביכים שלו, חוזר ללבוש אותם ללא בושה. כל האורחים הולכים איתם להחזיר את הטבעות לחנות התכשיטים. קהל צועק: ‘מתוק!’ ‘מלוח!’, הכול בקלילות, אבל אתן יותר פרטים בהמשך,” אמרה נועה, ואז הרימה קול: “הזמנה שישים וארבע מוכנה!”
בעלי, עמרי, הפתיע בשמחתו על הרעיון, אבל ההורים התנגדו.
“שטויות של הדור שלכם. אצלנו פשוט התגרשו בשקט ושנאו אחד את השנייה עד יום המוות,” רטנו משני הצדדים. “כסף לא תקבלו על השטויות האלו.”
שבוע לאחר מכן הכול היה מוכן. לפי תוכנית נועה, החגיגה נפתחה ב”תשלום כופר”. הבעל היה צריך לעזוב את הדירה, כשבדרך הוא עובר תחנות: תחרויות שירה, שאלות, וכל אחד עוזר או משלם שישתחרר מהמשפחה בלי עיכובים. מאחר והיינו בקומה 12, נתנו לעמרי להשתמש במעליתשם דחסנו גם את שארית החפצים והעדים.
באמצעות גיס של נועה, המשטרה שלחה צלם שיתעד הכול לפרטי פרטים. לאורך הדרך אפילו תשעה מהחוגגים “נרשמו”. סמליות, כמובן.
“עכשיו לרבנות!” הכריזה נועה בגאון ככולנו התכנסנו למטה.
לפי המסורת שיצרנו, נכנסנו עמרי ואני יחד לרכב, כדי אחרי הגט להיפרד ולנסוע בנפרד. לשאר הוזמנו כרטיסי אוטובוס, קופסאות גרעינים, והצלם הוביל תחרויותתביעות אצבעות וחקירות מצחיקות. בדרך לבית הדין כולם שרו “אני חופשי” של עידן רייכל.
כשקיבלנו את הגט ועמדתי, סופית, לבדי, כולם יצאו בצהלות. נועה שלפה כלוב וציידה את כולם בלחמניות תפוס יונים, להתחיל את הדרך החדשה. שירת ברכות, שמחה, והמון צחוק מילאו את הרחבה. הגברים איחלו אחד לשני חיי חופש, הנשים התווכחו על מזונות, והרווקות אספו זר מיוחדקבלות מהמועצה של ארנונה ומים.
“וואלה, איזו מסיבה. נראה שהם חיכו לזה זמן רב,” אמר מישהו מהחתונה המקבילה שהייתה באולם.
“לא, אלו מתגרשים,” תיקן מישהו אחר.
החגיגות של משפחת רימון גרמו לזוגות נוספים לדחות את החתונה שלהם באותו ערב.
אחרי קטע הסרת המנעול מגשר האהבה והחזרת הטבעות לחנות (הכסף כיסה חלק מההוצאות), המשכנו למסעדה. שם כבר חיכה לנו הרכב המוזיקלי ששכרה נועהמנגנים שירי נוסטלגיה וקצת אריק איינשטיין. החסות? “בורקסייה מס’ 8”, שם עבדה נועה קופאית. גם העוגה הייתה בורקסית מרובעת של בצק עלים.
“זה יותר דומה לשבעה,” נשפה עינב, מביטה באווירה.
“אנחנו נפרדים היום רשמית מהאושר המשפחתי,” אמרה נועה וקראה לזוג לגרוש האחרון.
ברקע, מנגינת שופן.
“תגיד,” אמרה לי עינב כשרקדנו, “דווקא יצא מוצלח.”
“נכון,” עניתי. “מעולם ההורים שלנו לא הסתדרו כך.”
הקפנו את האולם וראינו את האבות שלנו מחובקים, מזילים דמעה, שרים יחדוהם הרי שנאו זה את זה שנים.
השולחן התפוצץ ממתנות: כלי מיטה ליחיד, שוברים להופעות, משקולות, כלי אוכל ליחיד, כרטיסים ליוגה, למכון כושר, אפילו לסטודיו ריקודים. בסוף, קיבלנו מפתחות כל אחד לחדר במלון בצד אחר של תל אביב, קופוני הנחה לבורקסייה, ותעודת זכות לשתי נסיעות במונית מטעם העירייה.
היה גם מופע זיקוקים ומכירת עוגה בהנחה. כולם חזרו לביתםלבעלים, לילדים. עינב ואני המשכנו כל אחד לדרכו.
שלושה שבועות אחרי זה היה אלבום תמונות מוכן. עמרי קפץ אליי, לאסוף קוצץ ציפורניים ישן.
“יצא יפה,” אמרתי, ואני מדפדף עם עמרי באלבום התמונות בשחור לבן, מלא פרצופים מאושרים וכמה תיעודים מטורפים.
“נחמד,” השיב, ואז שאל: “תחליפי שם משפחה?”
“לא. התרגלתי כבר. וחסר לי להיות ברק. לא הרבה יותר טוב…”
“מסכים,” הוא חייך. “אז, אני הולך?”
“כן… אבל רגע!”
עמרי נעצר והביט בי.
“בא לך לקפוץ לבורקסייה יחד? יש לנו קופונים שמסתיימים היום. חבל שיילכו לאיבוד…”
“חבל,” הסכים עמרי, “ואת יודעת, אומרים שבורקס הוא סמל להתחדשות. אולי זו ההזדמנות שלנו. אז מה, דייט?”
“אתה חושב שזאת לא תהיה טעות?” התלבטתי, “הרי היה פה גירושין קולי, אפילו כתבו עלינו בחדשות…”
“מי ישפוט אותנו? אנחנו חופשיים. נעשה מה שבא לנו, מתי שבא לנו. אגב, עוד שבוע גם העדים מהגירושין מתגרשים. הציעו לבוא יחד.”
“אחשוב על זה,” חייכתי. “קיבלתי מהם בכל מקרה מצעי יחידיש לי מה להביא כמתנה…”
בסוף הערב, ישבתי, מחשב מסקנות. אולי אפשר להיפרד באהבה. לפעמים, סוף טוב פשוט נראה אחרת ממה שדמיינו כשהכול התחיל.
