יום שבת התחיל בדיוק כמו תמיד.
אורי עמד ליד תא המטען הפתוח של הג’יפ הישן שלו, מסדר בזהירות שקי בד ריקים על גבי ארגז הכלים. הגב שלו, כפוף בתוך מעיל רוח מהוה, שידר ייאוש עמוק והשלמה עם משימת החיים לעזור לאמא.
תמר, אני יוצא. אל תשתעממי לי פה, אפילו לא הביט לאחור, כשהידק את הרוכסנים. הגדר אצל אמא התמוטטה כבר סופית, חייב להחליף את העמודים, וכבר הזמן לעדור לפני שיתחילו הגשמים.
עמדתי ליד החלון עם כוס קפה רותח, כל כך חזק עד שאצבעותיי כאבו.
ברור, תיסע. גמילות חסדים, אמרתי, קולי אדיש כמו זמזום של מקרר. תמסור לה דרישת שלום, ושלא תעבוד קשה מדי.
הוא הנהן בחופזה, טרק את תא המטען, ותוך דקה נעלם במכונית במורד הרחוב ברמת השרון.
חמש שנים שהוא יוצא כל סופש לעזור לאמא במושב צופית.
בכל מזג אוויר, כל העונות רץ לשם כאילו היה הבן המושלם.
הנחתי את הכוס על השולחן, בדיוק כשהטלפון קפץ בדרמטיות. על המסך הופיע שם החברה הוותיקה שלי, מיכל, שעובדת שנים בעיריה.
“תמרי, ביקשת שאבדוק נתונים על חמיך לגבי הבקשה לסבסוד, נכון?” קולה נשמע מוזר ולחוץ, כאילו טיפסה במדרגות. “תקשיבי, בדקתי שלוש פעמים, כל המסדים אותו דבר, אין פה טעות.”
“מה, עלו חובות במס?” שאלתי בתנועת יד בְּהַבְטָלָה, מפרקת חשבונות על החשמל.
“תמר חמותך, אסתר כהן, נפטרה לפני חמש שנים. תעודת פטירה נמצאת במשרד הפנים מה-05/2019.
הרגליים שלי רעדו כאילו הדירה הפליגה בים סוער, ואחזתי בכיסא הקרוב.
“איך היא נפטרה? אורי ממש עכשיו נוסע אליה, עם תרופות ומצרכים
“לא יודעת מי ומה הוא מוביל לשם, אמרה מיכל בקורא לאשליות שלי. “בכתובת בצופית רשומה כיום בחורה בשם רננה מזרחי, בת 25, עם שלושה ילדים קטנים.”
הראש התפוצץ, דם גאה ללחיים, אבל נשמתי עמוק. בת 25 ושלושה ילדים?
חמש שנים הוא מסתיר את מותה כדי לנהל משפחה שניה על חשבוננו?
המפתחות של האוטו שכבו מולי, לא כעסתי הייתי קפואה.
**
הדרך למושב לקחה שעתיים. נסעתי בלי רדיו, בלי לחשוב יותר מדי רק תמונה אחת: בית מטופח, ערסל בגינה, וגברת צעירה ומושכת מביאה לאורי כוס בירה קרה.
ציפיתי לראות אידיליה, קן אהבה שנבנה על העצבים שלי וכספינו.
אבל ברגע שדוממתי מנוע מול שער ירוק מוכר, קיבלתי סטירת מציאות.
בית נאה, כן, עם גדר חדשה יוקרתית, אבל הכל שקט מדי. מהחצר השתוללה יללת ילדים צורמת משנה: קול בליל שמוציא מהדעת.
ניסיתי לפתוח את השער היה נעול.
עקפתי דרך הפרדס הישן. שום מצע ירק, לא תפוחי אדמה, אפילו חממה אין. רק מדשאה דרוסה ומלאה בהררי פלסטיק צעצועים שבורים, חלקי צעצועים, כלים בכל הצבעים.
הצצתי מהמרפסת: אור ענק האריך כל פינה בבית ההפוך. בחורה במרכז החדר, לא נראתה כמו גנבת בעלים רק צל חסר אונים בחלוק מטונף, עיגולים שחורים תחת העיניים ושיער בעמידות בלתי אפשרית.
סביבה זחלו שלישיית תינוקות, דומים זה לזה עד כדי מבוכה.
הם צרחו, והבחורה צעקה בטלפון:
אבא! אתה רחוק! הבטחת לפני שעה שתהיה פה. הם שלושתם צריכים החלפה, נגמרו לי מגבונים וחיתולים, אבא מהר!
אבא? רגע לא מאהב ולא רומן סוער.
אם כך אבא בעל כורחו, ושומר סודות עבר.
ג’יפ מוכר התגלגל לשער. התחבאתי מאחורי שיח יסמין בעוד ידי מחפשת דלי ליפול עליו בשעת הצורך, קיבוץ אצבעות סביב מקל מטאטא.
אורי סחב בידיו שתי אריזות חיתולים גדולות, ובתיק שלו הציצו תרכובות לתינוקות.
הוא נראה כמו חמור עבודה. השער נפתח. רננה, אני פה! קרא חלושות.
יצאתי מהצל, מהדקת את המקל.
אהלן, אגרונום.
אורי קפץ כאילו חובר לחשמל, חבילת חיתולים נפלה לבוץ.
תמר?! מבטו נדהם.
אני בעצמי. באתי לעזור לעבודה הקשה. השנה יבול כפול במיוחד, לא? הצבעתי על הבית והקולות. ואמא שלך מתחדשת כמו עוף החול.
תמר, זה לא מה שאת חושבת, תני להסביר!, סגר ידיים מנסה להגן על עצמו.
חמש שנים שיקרת לי בפנים. למה? מוסתרת כאן אמא?
אז רננה הופיעה, עם תינוק ביד אחת וחיתול בשניה.
אבא, מי זו? היא האישה ההורסת שלך שסיפרת עליה?
הורסת, הא?
התקרבתי אליהם, אורי נדחק לגדר.
ובכן, עכשיו יהיה פה סדר. הניכוש מתחיל.
“אף מילה, תמר! היא הבת שלי!” צעק פתאום.
קפאתי, מקל המטאטא מחליק לו לאט בתוך כף ידי.
איזה בת? יש לנו בן אחד, יוני, בן עשרים, לחשתי.
זה לפני החתונה, טעות נעורים. נודע לי מאמא, רגע לפני מותה.
הוא נשם בכבדות, מזיע. “לפני חמש שנים הגעתי לכאן, רננה הייתה בודדה, אמא שלה נפטרה, הבית מתפרק. עזרתי לה, שיפצתי, בניתי גדר, שיאכלו כמו שצריך.”
רננה החלה לבכות בקול, עין שחורה הסתבכה בטובלה.
“לפני שנה החבר שלה נטש כשהבין שיש שלישיה. לא הייתי מסוגל לעזוב. בלי עזרה היו מתמוטטים.
בזכותו שרדתי! הוא עושה הכל — מחליף חיתולים, מנקה בלילות
הסתכלתי על אורי, בתווי הזקנה שלא הכרתי, שקיות מתחת לעיניו.
“אז”, הנחתי את המקל, “כל סופש את מחליף חיתולים, לא בוגד?”
נכון! זה גיהנום. ביום שני אני שמח לחזור לעבודה פשוט בשביל לנוח בכיסא אבל זה נכדיי.
עמד שם שותק, משפיל מבט.
הילדים יבבו, רננה התנודדה, מעולפת מהעייפות. לא בגידה, פחדנות, אולי.
אז אני המפלצת, שאי אפשר לספר לה אמת?” קפצתי טון.
ניגשתי ברוגע, פרקתי מידיה שלושה תינוקות בוכים, העברתי אחד, כבד וחם, לכתף שלי.
הילד השתתק מייד.
נו, סבא אורי, מזל טוב, הסתבכת.
מה זאת אומרת? את רוצה גט?
מה פתאום. חייכתי, מסדרת סוודר על הילד, גט זה קל לך, יקר לי.”
נפניתי לרננה: ילדה, אחד למשטח, את מיד למקלחת ולמיטה. ארבע שעות שינה, אף אחד לא מעיר אותך.
היא הביטה בי, לא מאמינה למזל הטוב.
ואת?
אני נכנסת לסבתאות בפועל.
אל אורי קראתי: למטבח, אורי. חימם תערובת, בדיוק 37 מעלות.
את? בעיניים לחות.
עכשיו אתקשר ליוני. הוא רצה כסף למחשב חדש. שייבוא לעזור חפירת תפוחי אדמה זו אחלה לפיתוח מוטוריקה.
אורי חיוור.
“תמר, אל תערבי אותו…”
“צריך, אורי, ועוד משהו. מעכשיו המשכורת שלך עוברת אלי.”
“למה?”
“לשלישיה מגיע עגלת תינוקות נורמלית ומיטות, לא גרוטאות. ולי מגיע פיצוי פרווה חדשה ושבוע לבד בבית הארחה.”
לטפתי את הילד, ישנוני.
“ואתם, תמשיכו ‘לחקור את האדמה’ עד שאחזור מהחופשה. ואם לא אספר לכל החברים שלך במכון הכושר שאתה המטפל הרשמי פה!”
אורי נשם, גרר את החבילות, התקדם כפוף הביתה.
נשמתי עמוק, בריח נטול מדורה או סתיו רק טלק וחלב חמוץ.
כעת, יש לי שליטה על הבלגן בפול ריכוז.
**
חודש לאחר מכן, ישבתי במרפסת עטופה בפרוות מינק חדשה, למרות מזג האוויר. הודעה מהבנק קיבלתי כסף מהמשכורת של אורי.
מיד אחריה תמונה: אורי ויוני, מלוכלכים אך מרוצים, דוחפים עגלת שלישייה ענקית.
חייכתי ושתיתי קפה. לכולם יש צלב לשאת, ואורי סוף סוף מחבק את שלו.
מה דעתכם על הסיפור? אשמח לשמוע!
