אנחנו הרי עוברים ליד דיירי הרחוב כל יום, לפעמים עם העיניים מושפלות, מקסימום זורקים איזו שקל פה ושם כדי לסמן וי על ה”ערבות הדדית” שלנו. אבל מה אם דווקא האדם שאתה לא שם אליו לב הוא היחיד שבאמת רואה אותך, ואפילו יכול להציל אותך?
זו בדיוק מה שקרה עם שירה, עובדת משרדית די רגילה מתל אביב, שהערב שלה קיבל טוויסט אחר לגמרי.
סצנה 1: חסד יומיומי
היה לה יום רווי פקקים ומיילים בלי סוף. שירה פסעה בזריזות ברחוב בן יהודה, שם שוב ישב ברחוב סולומון קשיש חסר בית עם זקן לבן עבות ועיניים טובות, כזה שכולם מכירים אבל אף אחד באמת לא רואה. בלי לחשוב פעמיים היא שמה לידו בורקס תרד וכמה שקלים. סולומון רק הנהן ושילח אליה מבט חכם ומעט סדוק.
סצנה 2: תקרית בערב
כשחזרה הביתה, העיר כבר הייתה עטופה בגוון כתום של פנסים ואנשים שצוללים למסכים. הלו”ז בראש שלה רץ, אבל בדיוק כשהגיעה לאותה פינת רחוב מוכרת סולומון קפץ פתאום מהספסל. היה בו משהו מלחיץ: עיניו פעורות, ידיו רועדות. הוא חסם לה את הדרך.
סצנה 3: בלבול
שירה נרתעה לאחור ולחצה חזק על התיק חושבת שהוא דורש עוד כסף.
שירה (בלחישה): “אין עליי עכשיו מזומן, סליחה.”
סצנה 4: אזהרת חיים
סולומון נענע בראש באגרסיביות. הוא תפס אותה בשרוול המעיל ולחש, בקול צרוד ומהוסס:
סולומון: “זה לא הכסף. אל תעלי הביתה.”
סצנה 5: פחד פתאומי
שירה נבהלה וניסתה להשתחרר. ליבה דפק כמו פטיש, בטוחה שהקשיש השתגע.
שירה: “תרפה ממני, אתה מפחיד אותי!”
סצנה 6: האמת הקשה
סולומון לא שחרר. באצבע רועדת הוא הצביע על חלון דירתה בקומה השלישית ממול.
סולומון: “הבחור שהולך אחרייך כל בוקר… ראיתי אותו נכנס אלייך עם מפתח לפני חמש דקות.”
סצנה 7: קור אימה
שירה קפאה. גופה רעד. היא הביטה על חלונות הבית בדיוק אז, האור בסלון (שהיא שכחה לכבות בבוקר) נכבה. צל חלף מול השמשה. שירה גנחה חרישית וחסמה את פיה ביד.
הסיום
היא אפילו לא הספיקה להגיב. סולומון משך אותה במהירות מאחורי פינת הבניין, שלא תיראה מהחלון.
סולומון: “בשקט. תתקשרי מיד למשטרה,” הוא לחש, ניצב מולה כמו מגן אנושי.
האצבעות של שירה רעדו כשהקישה 100. היא הסבירה הכל בקול חצי בוכה, וסולומון שמר על ערנות מול הכניסה.
שבע דקות שנראו כמו שבע שנות שמיטה, ואז הגיעו שתי ניידות משטרה עם סירנה עוצמתית. השוטרים פרצו לבניין. אחרי עשר דקות ארוכות הוציאו מהכניסה גבר אזוק כשהשקית עם סמל המסעדה האהובה עליה מבצבצת מהיד. שירה כמעט התעלפה כשזיהתה בו את שליח הוולט שמביא לה כל חמישי מעמול חם. בכיסו נמצאו כפפת פלסטיק ומפתח משוכפל.
שהכל נרגע, שירה חיפשה את סולומון להודות לו. הוא כבר חזר להיות כמעט שקוף על הספסל שלו.
שירה: “איך ידעת?” היא שאלה, דמעות כבר זולגות חופשי.
סולומון: “כשיושבים באותה פינה כל יום, שמים לב לפרטים. הוא עקב אחרייך שלושה שבועות. והיום… הייתה לו חשיכה בעיניים.”
שירה לא הסתפקה במילים היא דאגה לסולומון למקום במקלט חירום ופתחה לו תיק בקופת חולים. מאז היא זוכרת: אף פעם אל תשפוט מישהו לפי הנעליים או השכבות שהוא לובש. לפעמים מה שאיבדת זה פשוט הכנפיים של המלאך הכי שמור בעיר.
