בעלי התחיל ללכת כל יום לבית הכנסת. חשבתי שנעשה דתי פתאום. הסתבר שלא התפילה משכה אותו לשם.
כל ערב ב-17:30 היה יוצא מהבית. אמר שהוא הולך לתפילת מנחה וערבית. “נו טוב, תמיד אמרו שאחרי גיל חמישים אנשים משתנים,” אמרתי לעצמי. לא העליתי בדעתי שכל עניין התפילות זה מסך עשן.
זה התחיל בעדינות, בפסח האחרון. הוא התחיל להזכיר אמונה, שהחיים לוחצים עליו, שצריך “לטהר את הנשמה”. אמרתי לעצמי זו כנראה משבר גיל המעבר. הוא אף פעם לא היה דתי במיוחד, אבל אם התפילה מרגיעה אותו שיהיה. הכנתי ארוחת ערב, הוא הלך וחזר אחרי שעה וחצי, שקט ורגוע כאילו השאיר משהו שם.
אבל לאט לאט שמתי לב לשינויים קטנים. חולצה מגוהצת, שיער מסורק, בושם יוקרתי. אמר שזה “מתוך כבוד לבית הכנסת.” ש”גם ה’ ראוי לסדר וניקיון.” זה נשמע מצחיק, אבל שתקתי. הרי לא שתה, לא רב, לא בילה מול הטלוויזיה כל היום. רק בית-הכנסת.
הכול השתנה ביום ראשון, כשחזרנו מארוחת שישי אצל אחותו. בטעות לקחתי את הז’קט שלו. חיפשתי מפתחות, ומצאתי חשבונית מבית קפה ליד בית הכנסת. שתי קפה, שני עוגות, תאריך ושעה: יום חמישי, 18:05. והוא אמר שהיה ב”סליחות”.
לא אמרתי כלום. עדיין לא. למחרת החלטתי לבדוק. ישבתי בספסל האחרון בבית הכנסת. התפילה התחילה, והוא באמת היה שם. לבד. התפלל, ראיתי את הפרופיל שלו. אחרי הקדיש יצא ראשון. הלכתי אחריו וראיתי אותה. מחכה לו בפינה, לבושה כמו לדייט, מחייכת. התנשקו. לא כמו ידידים.
חזרתי הביתה ברגליים רועדות. הלב שלי דפק כמו פטיש. הרגשתי בושה. לא כעס, לא ייאוש בעיקר בושה. איך לא שמתי לב? איך הייתי כל כך עיוורת?
למחרת בבוקר שאלתי אותו ישירות:
– איך קוראים לה?
הוא קפא. לא סמך על שקרים. לא התחמק. נשף עמוק ואמר:
– תמר. הכרתי אותה בבית הכנסת, היא עוזרת לארגן את התפילות.
– וגם אתה “עזרת”?
הוא שתק. השתיקה שלו שברה אותי יותר מכל מילה.
לא עשיתי סצנה. לא גירשתי אותו. אבל אמרתי בשקט ובחדות:
– אם כל כך התחברת לתפילות, אז מחכה לך עכשיו תפילה על דירה. אתה עובר דירה מהיום.
הוא עבר לדירה של ה”חברה מהקהילה” תוך שבוע. הילדים שלנו היו בשוק, אבל כבר בוגרים הם הבינו. הבת הבכורה שלי אמרה לי אחר כך:
– אמא, עדיף עכשיו מאשר שתסבלי עוד עשר שנים ותבכי בגיל שבעים.
בהתחלה היה קשה. הרגשתי שהתלתי, נשברתי. פחדתי שאהיה לבד לנצח, שאף אחד כבר לא יאהב אותי. אבל עם הזמן קלטתי הבדידות הזאת עדיפה על חיים באשליה.
חצי שנה עברה. לפעמים אני רואה אותם ברחוב היא מחזיקה לו את היד, והוא נראה כמו מישהו שהלך לאיבוד בתפילת הדרך. לפעמים אני חושבת שאולי יחזור. ואז אני נזכרת בריח של הבושם שעליו, בְּאֵיךְ שהוא הביט בה ביציאה מבית הכנסת.
וברגע הזה ברור לי דבר אחד: אני לא רוצה לחיות עם אדם שצריך קירות של בית כנסת כדי להסתיר את האמת. אני מעדיפה חיים של אמת. גם אם לפעמים זה דוקר.
