אני תמיד חשבתי שדייטים אחרי גיל חמישים הם נחלתם של אנשים עם דעות יציבות, ניסיון חיים, ולפחות הבנה בסיסית בנימוסים. לא היו לי אשליות על נסיכים על סוסים לבנים כבר הרבה זמן.
אני בת חמישים וחמש, עובדת, יש לי בת בוגרת, דירה נעימה משלי וחיים די הרמוניים. אבל לפעמים בא לי חום אנושי פשוט. ללכת לתיאטרון, לשתות קפה, לדבר על ספר שקראתי.
בדיוק עם המחשבות האלה נרשמתי לאתר הכרויות. בין שלל ההודעות המוזרות וההצעות המגוחכות, הפרופיל של ירון בלט בנעימות ובשפיות.
הוא היה בן חמישים ותשע. בתמונות – גבר חטוב במקטורן מסודר, על רקע פארק קיץ. בהתכתבות הוא היה מנומס, הרעיף מחמאות, סיפר על עבודתו כמהנדס ועל אהבתו למוזיקה קלאסית.
אחרי שבוע של שיחות נפגשנו בבית קפה. ירון היה בדיוק כמו בתמונות: מרשים, עם שיער מאפיר קלות, דיבור רהוט. הוא הזיז לי את הכיסא באדיבות, הזמין לנו כוס קפוצ’ינו (אם כי סירב לקינוח, בטענה שהוא שומר על סוכר) וכל הערב דיבר על כמה חשוב לשמור על ערכים מסורתיים בימינו.
“אני איש מהדור הישן, נועה,” הוא אמר, מביט בי בעיניים נוגעות ללב. “בשבילי אישה היא מוזה. וגבר צריך להיות מפרנס ומגן. אני לא סובל את האופנה המודרנית של חשבונות נפרדים. צריך לחזר יפה.”
זה נשמע כמו מוזיקה. נפגשנו עוד פעמיים, טיילנו לאורך הטיילת, דיברנו הרבה. ואז הגיע סוף השבוע, ומזג האוויר התקלקל סופית. ירד גשם נובמבר מעצבן.
“נועה, אולי אבוא אליך לארוחת ערב?” הציע ירון בקול קטיפתי בטלפון. “נשב בחום, נדבר. אני, כמובן, לא בא בידיים ריקות! אסדר הכל במיטב המסורת. ממך רק אווירה נעימה וחיוך.”
אני, כאישה ישראלית נמרצת, לא הסתפקתי ב”רק חיוך”. מהבוקר התחלתי בניקיון יסודי. אחר כך הלכתי לסופר: קניתי בשר בקר טוב, ירקות טריים, גבינות, בגט יקר. ביליתי כשלוש שעות במטבח.
אפיתי בשר עם שזיפים מיובשים – המתכון הסודי שלי, שאף אחד לא נשאר אדיש אליו. הכנתי סלט קל, ערכתי שולחן יפה בסלון. הוצאתי כוסות קריסטל, הדלקתי נרות. לבשתי שמלת בית אלגנטית, איפרתי קלות.
בשעה היעודה הייתי נרגשת כמו נערה לפני דייט ראשון.
הצלצול בדלת הגיע בדיוק בשבע. סידרתי את השיער, נשמתי עמוק ופתחתי. על הסף עמד החבר שלי. המעיל היה מעט רטוב מהגשם, אבל המבט שלו היה גאה ביותר.
“ערב טוב, מארחת נהדרת!” ירון נכנס למסדרון, הוריד את הכובע והחל לפתוח את המעיל. מהמטבח הגיעו ניחוחות משגעים של בשר אפוי. ירון שאף את האוויר ברעש וחייך בהנאה: “אוי, אני מרגיש שמחכה לי כאן סעודה אמיתית!”
“כנס, ירון. תתפשט. תן לי לתלות את המעיל,” אמרתי בחביבות, מצפה שיוציא את ה”מתנות” שהבטיח. בכנות, לא ציפיתי לזר של מאה ורדים או יין מיושן. קופסת שוקולדים, עוגה פשוטה או אפילו זר חרציות היו מספיקים לי. העיקר תשומת הלב.
ירון תלה את המעיל, יישר את המקטורן. ואז שלח יד לכיס הפנימי, במבט חגיגי של קוסם השולף ארנב מהכובע, ואמר את המשפט המיוחל:
“כמו שאמרתי, נועה, אני לא בא בידיים ריקות. גבר תמיד צריך לתרום את חלקו.”
באלו המילים הוא הושיט לי… חבילת תה.
לקחתי אותה אוטומטית והסתכלתי למטה. זו הייתה קופסת קרטון של התה השחור הזול ביותר. אתם יודעים, אלה שנמכרים במדפים התחתונים של הסופר במבצע. אבל הדבר המעניין ביותר לא היה המותג. לא הייתה ניילון על הקופסה. הלשונית הייתה קרועה ותחובה פנימה באופן מרושל.
קפאתי, מנסה להבין מה קורה.
“ירון, היא… פתוחה?” שאלתי בשקט, מפחדת שזו איזו בדיחה מוזרה.
הוא לא התבלבל בכלל. להפך, פניו האירו בחיוך מתנשא של אדם שמסביר לילד מושגים בסיסיים.
“ברור! קניתי השבוע, חלטתי ממש שניים-שלושה שקיות. יצא תה מצוין, חזק, מתבשל מהר. החלטתי לחלוק איתך. למה לסחוב חבילה שלמה? לא נשתה כל כך הרבה בערב. למה שהטוב ילך לאיבוד? ולתה, אני בטוח, יש לך משהו, את הרי המארחת.”
עמדתי במסדרון הבית הנקי והנעים שלי. מאחורי הבהבו הנרות ובשר הבקר עם השזיפים התקרר, עליו השקעתי חצי יום וסכום נכבד.
ולפני עמד גבר מבוגר, עובד, לבוש היטב, בן חמישים ותשע, שמדבר על ערכים מסורתיים, והביא לאישה לארוחה רומנטית חבילת תה פתוחה זולה. בלי עשרים שקיות בפנים.
בראש עברו מאות אפשרויות תגובה. יכולתי לצחוק לו בפרצוף. יכולתי לעשות סצנה ולהגיד כל מה שאני חושבת על הקמצנות שלו. יכולתי לשתוק, לבלוע את העלבון, להושיב אותו לשולחן ולהאכיל אותו בבשר, להרגיש כמו משרתת מושפלת.
אבל בחרתי בדרך אחרת. הרוגע שירד עליי באותו רגע הפתיע אותי בעצמי.
הנחתי בעדינות את הקופסה המרוטה על השידה ליד המראה. הבטתי היישר בעיניו של ירון. חייכתי – לא מזויף, אלא בכנות גמורה, עם תחושה עצומה של הקלה על כך שהאיש הזה נחשף בדיוק עכשיו, על הסף, ולא אחרי חודשים או שנים.
“ירון,” קולי נשמע שקט ורך. “אני נרגשת מאוד מהנדיבות שלך. אבל אני חוששת שהתה הזה לא נחוץ לנו.”
גבותיו התרוממו: “למה? את לא אוהבת שחור? אפשר להביא ירוק בפעם הבאה, נשארה לי בדיוק חצי חבילה בעבודה…”
“לא תהיה פעם הבאה,” קטעתי אותו באותה שלווה. “אתה יודע, צדקת. גבר צריך לתרום את חלקו. והתרומה שלך כל כך… מרשימה, שאני פשוט לא יכולה להשיב לך באותה מידה. הארוחה שלי לא מגיעה לרמה שלה.”
הורדתי את מעילו העדיין הרטוב מהקולב והושטתי לו.
“מה קורה? נועה, נעלבת מהתה? איזו חומרנות!” קולו הקטיפתי נסדק, פניו האדימו. “אני בא אליה מכל הלב, אחרי שבוע קשה, והיא עושה סצנה על שטות! לכן נשים מודרניות צריכות רק כסף ומסעדות!”
“אני צריכה כבוד, ירון. קודם כל כלפי עצמי. תלבש את המעיל, קר בחוץ. ואל תשכח את התה שלך. שלא תתקרר, ואין לך מה לשתות חם.”
הנחתי בידיו את החבילה הפתוחה, דחפתי אותו בעדינות אך בנחישות אל הדלת וסגרתי אחריו.
הבריח ננעל. בדירה שררה דממה מוחלטת, שנקטעה רק על ידי תקתוק השעון. הלכתי למטבח, מזגתי לעצמי כוס יין אדום טוב, חתכתי חתיכת בשר ריחני והתיישבתי ליד השולחן הערוך יפה. לבד.
ואתם יודעים מה? הארוחה הזו הייתה נהדרת. הבשר נמס בפה, היין נצץ בקריסטל. לא הרגשתי שום אכזבה או בדידות. הרגשתי גאה על כך שלא נתתי לאף אחד להתנהג אליי בזלזול.
גברים מרבים להאשים אותנו בחומרנות. הם אומרים שאנחנו מחפשות ספונסרים. אבל בואו נהיה כנים: העניין הוא בכלל לא במחיר המתנה. העניין הוא ביחס. גבר שמביא לאישה אוכל פתוח, לא חוסך כסף.
הוא חוסך עליה את הרגשות שלו, את הכבוד שלו. הוא מראה שהיא לא שווה אפילו מאמץ מינימלי. ואני לא מתכוונת לבזבז יותר את הזמן, האנרגיה והחיים שלי על כאלה “מפרנסים מסורתיים”.
ומה אתן חושבות, קוראות יקרות? נתקלתן בביטויים דומים של “נדיבות” גברית? או שאולי הגבתי בחומרה יתרה והייתי צריכה לתת לאדם צ’אנס?
