שמונה שנים חיכינו, אני ודורון, לרגע שבו נשמע "מזל טוב, זה תאומות". שמונה שנים של זריקות הורמונים בקופת חולים מכבי בפתח תקווה, של בדיקות דם שחזרו שליליות, של דורון שמחזיק לי את היד בחדר המתנה בעוד זוגות אחרים נכנסים ויוצאים עם בטן גדלה. וכשזה סוף סוף קרה — שתי בנות, רוני ונועה, שבע מאות עשרים גרם כל אחת, שבועיים בפגייה בבילינסון — חשבתי שהחלק הקשה מאחורינו.
הוא לא היה מאחורינו. הוא רק התחיל.
בגיל חמישה חודשים, רוני ונועה עדיין מתעוררות כל שלוש שעות, לפעמים אחת אחרי השנייה כך שבין הנקה להנקה אני מספיקה לישון ארבעים דקות, לא יותר. יש לי ערימת בקבוקי פולידקס על השיש במטבח שאני לא מצליחה לשטוף כי ברגע שאני מתפנה, אחת מהן מתחילה לבכות. הבית בראש העין שלנו, דירת שלושה חדרים ברחוב ז'בוטינסקי שקנינו עם המשכנתא לפני הלידה, נראה כאילו עבר עליו טורנדו. ואני לא מתלוננת. אני חוזרת על זה לעצמי כל בוקר: זה שלב, זה יעבור, שנינו מתרגלים.
אני לא מתלוננת בקול, לפחות. לא לדורון.
בערב של יום חמישי, אחרי שסוף סוף הצלחתי להרדים את שתיהן בערך ב-20:40, מצאתי את דורון יושב בסלון עם הפלאפון, גולל בפייסבוק כאילו הבית לא נראה כמו שדה קרב. ביקשתי ממנו דבר אחד — לשטוף את הבקבוקים שהצטברו בכיור, שבעה או שמונה, כי בלעדיהם אין איך להכין את ההנקה הבאה בלילה.
הוא הניח את הטלפון על השולחן, נשם עמוק ואמר שהוא עייף. שהוא כל יום חוזר מהעבודה במפעל בקריית אריה לבית עם ילדות בוכות, כיור מלוכלך ואישה שנראית, במילים שלו, "כאילו נדרסה". ואז, כאילו זה חלק מהמשפט, הוא סיפר שהוא כבר סגר עם אבישי וגיל טיסה לקפריסין — ארבעה ימים, יוצא ביום ראשון בבוקר — "כי אני צריך לנשום קצת".
שאלתי אותו, בקול שניסיתי לשמור שקט כדי לא להעיר את התאומות, איך הוא בכלל מתכנן שאני אתמודד לבד עם שני תינוקות כשאני בעצמי לא עצמתי עין ברצף כבר חמישה חודשים.
הוא לא הרים את הראש מהתיק שהתחיל לארוז.
"רצית להיות אמא," הוא אמר, "אז תהיי אמא."
עמדתי שם, ליד ערימת הכביסה המקופלת למחצה, ולא אמרתי מילה. לא בגלל שלא היה לי מה לומר. אחרי כל מה שעברנו כדי שרוני ונועה יגיעו לעולם הזה — הזריקות, ההמתנות, הלילה שהתקשרו מבילינוד להודיע שנועה צריכה עירוי — המשפט הזה חתך יותר מכל דבר שהוא אמר לי בשמונה שנים שאנחנו ביחד.
לא התחננתי שיישאר. לא התחלתי להסביר לו כמה זה לא הגיוני. פשוט הסתכלתי בו אורז את התיק, לקחתי נשימה, ואמרתי "בסדר". הוא הביט בי רגע, כאילו חיכה שאני אתפרץ, ואז המשיך לארוז.
ביום ראשון בבוקר הוא עזב. לקח מונית לנתב"ג בשש וחצי, לפני שהתאומות בכלל התעוררו.
ארבעת הימים האלה היו הכי קשים בחיים שלי, וגם הברורים ביותר.
ביום הראשון התאמצתי להוכיח לעצמי שאני יכולה. החזקתי שתיים על הידיים בבת אחת, הנקתי אחת כשהשנייה בכתה בעריסה לידי, ולא התקשרתי לאף אחד. בלילה, כשסוף סוף שתיהן נרדמו בערך בשתיים לפנות בוקר, ישבתי על רצפת המטבח עם הגב לקיר ובכיתי בלי קול, כדי לא להעיר אותן.
ביום השני התקשרתי לאימא שלי, שגרה ברעננה, לא כי לא יכולתי להמשיך — יכולתי — אלא כי הבנתי שאני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, בטח לא לדורון. אימא שלי הגיעה באותו יום עם תיק נסיעה ואמרה "אני נשארת כמה שצריך". ראיתי בעיניים שלה את אותה הבעה שהייתה לה כשאבא עזב אותה, לפני עשרים ושתיים שנה, והשאיר אותה עם שלושה ילדים ומשכנתא.
"אני לא עוזבת אותך ככה," היא אמרה לי. "אבל אני לא יושבת בשקט כשמישהו עושה לך את מה שהוא עשה לי."
ביום השלישי, עם אימא שעוזרת בלילה, הצלחתי לישון שש שעות ברצף בפעם הראשונה מזה חצי שנה. וכשהתעוררתי, הראש שלי היה פתאום פנוי לחשוב. לא על דורון בכעס — על עצמי. על המשכורת שלי שהקפאתי כששתי בנותינו נולדו, על החיסכון המשותף שלנו בבנק הפועלים שדורון היה היחיד שיכול להעביר ממנו כספים בלי אישור שלי כי כך פתחנו את החשבון ב-2019, לפני שחשבתי שיום אחד זה יהיה רלוונטי.
התקשרתי לעורכת דין שחברה שלי המליצה עליה, משרד בגבעתיים שמתמחה בדיני משפחה. לא בשביל גירושין — עדיין לא החלטתי על זה. ביקשתי ממנה הסבר אחד: מה הזכויות שלי על החשבון המשותף, ומה אני יכולה לעשות כדי שהחיסכון שלנו — מאה שבעים ואלפיים שקל שחסכנו ביחד במשך שש שנים — לא ייגע בלי שאני יודעת.
היא הסבירה לי שיש לי זכות חלקית מלאה על החשבון המשותף, ושאני יכולה לפנות לסניף ולבקש הגבלה על משיכות שדורשות אישור שני חותמים. עשיתי את זה באותו יום, עם אימא שלי יושבת בחדר ההנקה ורוני בוכה על הברכיים שלה.
ביום הרביעי, לפני שדורון חזר, עשיתי עוד שני דברים. הראשון — העברתי שלושים אלף שקל מהחיסכון המשותף לחשבון חדש שפתחתי על שמי בלבד, סכום ששווה בערך לחצי מהמחצית שלי בחיסכון, כגיבוי שלי ושל הבנות, בלי לרוקן את החשבון ובלי לפגוע בדורון מעבר למה שהגיוני. השני — התקשרתי לעורכת הדין ובקשתי ממנה לנסח לי מכתב רשמי, לא תביעה, רק מכתב שמבהיר שאם הוא ממשיך בדרך הזו, יש לי כתובת משפטית לפנות אליה.
שמתי את המכתב, החתום על ידה, בתוך מעטפה חומה על שולחן המטבח. לא מתחת לכלום. באמצע השולחן, לידו תמונה שלנו מבית החולים ביום שהתאומות נולדו.
ביום ראשון בלילה, אחת ושבע-עשרה, שמעתי מפתח בדלת. דורון נכנס, שקוף שחום מהשמש, תיק על הגב, מחייך את החיוך הרגיל שלו כאילו שום דבר לא קרה.
ואז הוא קפא בדלת.
ראה את הבית מסודר — לא כי הרגע סידרתי בשבילו, אלא כי אימא שלי ואני עברנו עליו ביחד. ראה אותי יושבת על הספה, רוני על החזה שלי נרדמת, נועה בעריסה הנודדת לידי, פנים רגועות שלא ראה כבר חודשים. וראה את המעטפה החומה על השולחן, עדיין סגורה.
"מה זה?" הוא שאל, התיק עדיין על הגב.
"קרא ותדע," אמרתי, בלי להרים את הראש.
הוא פתח את המעטפה בידיים רועדות קצת, קרא את המכתב, ואז הסתכל עליי. "מה זה אומר? את עוזבת אותי?"
"זה אומר," אמרתי, "שיש לי עורכת דין, יש לי חשבון בנק משלי, ויש לי אמא שמוכנה לעזור לי בכל זמן שאני צריכה. זה אומר שאני כבר לא מחכה שתבין מה זה להיות הורה. אני עושה את זה בלי לשאול אותך אם אתה מרגיש כוח."
הוא ישב על הכורסה, ממש מול הספה, המעטפה עדיין בידיים. "הייתי צריך את הימים האלה," הוא אמר, שקט יותר ממה שציפיתי.
"גם אני הייתי צריכה אותם," עניתי. "ולמדתי בהם דבר אחד. אני לא נכשלת כשאני מבקשת עזרה, דורון. אתה נכשל כשאתה לא נותן אותה."
הוא לא ענה. הסתכל ברוני שנרדמה על החזה שלי, בנועה שהתעוררה ועכשיו חותרת באגרופים קטנים לכיוון פני, ובי — מישהי שלא הכיר כבר שבועות, אולי חודשים. אישה שהפסיקה לשאול ממנו דבר שהוא בכלל לא התכוון לתת.
"אני לא עוזבת אותך הלילה," אמרתי בסוף. "אבל מהיום החשבון המשותף נעול בלעדיי, ויש לי מכתב שמוכן ללכת לבית המשפט אם זה יקרה עוד פעם. אתה בוחר מה עושים עם זה מכאן."
נועה פתחה את העיניים הקטנות שלה והביטה בו, כאילו גם היא מחכה לתשובה.
