נעמי ושעון שישים שניה

השמש של אוגוסט נכנסה בזווית ישרה לחלון הרכב, וטליה הניחה את כף ידה על מצח התינוקת כדי לחסום את האור. בת שלוש וחצי ימים. עדיין בלי שם רשמי בתעודת הלידה — הם התעכבו עד הרגע האחרון כי לא הצליחו להחליט בין "נויה" ל"שחר", ובסוף בחרו בנויה, בלילה, כשהתינוקת פתחה את עיניה ובהתה בהם במשך שתי דקות שלמות בלי להבהב.

יואב עמד לצד הרכב, מרכין ראש אל תיק החיתולים כאילו המילוי שלו הוא העבודה החשובה ביותר שהוטלה עליו מעולם. ידיו רעדו קלות, וזה לא התאים ליוני בחוץ. טליה חשבה שזה המתח של אבא טרי. היא טעתה.

"אתה בסדר?" שאלה, מניסיון להחזיק את הקול שלה קל. "אתה לבן כמו הסדין."

"אני בסדר," הוא אמר, ולא הביט בה. "המונית בטח כבר הגיעה."

הם היו צריכים לנסוע ברכב של אחיו, אבל דודה שלו, רחל, הודיעה שהיא תגיע עם הנהג הפרטי שלה — איש שעובד אצלה בחנות הבדים ביפו ומסיע אותה פה ושם כשהברכיים מכאיבות לה. רחל גיטליס. אלמנה, בלי ילדים משלה, שגידלה את יואב אחרי שהוריו נהרגו בתאונת דרכים בכביש 4 כשהוא היה בן תשע. שלושים שנה אחרי, יואב עדיין לא ידע להגיד לה "לא".

רחל חיכתה לצד המדרכה ביציאה מבית החולים "וולפסון" בחולון, בשמלה שחורה גזורה טוב, עם תיק עור קטן תלוי על המרפק כאילו היא בדרך לפגישה עסקית ולא ליד נכדה שנולדה.

"יש מולקטת," אמרה רחל, בלי שלום, בלי מבט בטליה. "תן לי להסתכל עליה."

טליה הדקה את האחיזה על הסדין. שלוש שנות נישואים לימדו אותה לקרוא את הקו הזה בין השפתיים של רחל. הוא לא ניבא דבר טוב.

"רחל," אמרה בקול שניסתה לייפות. "לא חשבתי שתבואי. יואב סיפר שאת עסוקה עם המלאי."

"סגרתי את החנות מוקדם." מבטה של רחל לא זז מהתינוקת. היה בו רעב שטליה לא יכלה לשייך למילה אחת. "יפה. ממש דומה ליואב בגיל הזה. יש לה את הסנטר הזה."

"היא דומה גם לי," אמרה טליה, בעדינות אבל בתוקף. "היא הבת שלנו. שלי ושל יואב."

רחל השמיעה צחוק קצר ולא נעים, מהסוג שנשמע כמו חריקת דלת זקנה. "תיכנסי לרכב," אמרה ליואב, מבלי להסתכל עליו. "אתה תנהג. נדבר בדרך."

"רחל," קטעה טליה. "אנחנו נוסעים הבית. יש לנו תוכניות — חדר התינוקת מוכן, העריסה מחכה, יש לי תיק שלם עם כל מה שצריך."

"קודם נדבר." רחל סוף סוף הפנתה את מבטה אל טליה, וזה היה כמו מבט שמעריך פריט בד — האם הוא שווה את המחיר שלו.

יואב קרב, היסח את מבטו לכיוון המדרכה. ידו של טליה חיפשה את ידו, ורחל תפסה את המרפק שלו באצבעות שנראו קטנות מכדי להיות כל כך חזקות.

"מה קורה כאן?" שאלה טליה, הקול שלה התקשה. נויה התחילה לנוע בתוך השמיכה, חשה במתח.

"תגיד לה," אמרה רחל ליואב.

"תגיד לי מה?" טליה נעצה מבט בבעלה. לא היה שם כלום. אותו ריק שהיא ראתה פעמים רבות מדי, בכל פעם שהוא היה צריך לבחור בינה לבין הדודה שלו.

"תודה… תודה," התחיל יואב, ואז נעצר. "דודה רחל חושבת ש… שיהיה טוב יותר אם היא תעזור לנו. בגדול."

"בגדול?" חזרה טליה.

"היא תגדל אותה," אמרה רחל, קול ברור ובלי רגש, כמו שמקריאים הזמנת סחורה. "אני. אצלי. יש לי מקום, יש לי כסף, ואת… את לא יודעת להכין אפילו חביתה בלי לשרוף אותה. ראיתי."

לרגע קלטה טליה את זה כבדיחה — חוסר הגיון כזה שהמוח שלה חיכה לרגע שיואב יפרוץ בצחוק ויגיד "סתם, את צריכה לראות את הפרצוף שלך." הוא לא צחק.

"את מדברת על לקחת את הבת שלי," אמרה טליה, כל מילה נחתכת לאט. "ברגע שיצאנו מבית חולים."

"לא לוקחת. מקבלת בחזרה את מה שהוא שלנו." רחל התקרבה חצי צעד, זרועותיה מתרוממות קלות לכיוון הסדין. "דם מהדם שלנו. אני מכירה את המשפחה הזאת. את מי? באה מרחוב הירקון, מהוריה שאפילו לא היו בחתונה כי לא היה להם כסף לנסיעה מבאר שבע."

"שלוש שעות נסיעה מבאר שבע, לא טיסה לירח," אמרה טליה, ובכל זאת הרגישה את הדבר הזה מתפקע בחזה שלה. "ואת לא תגעי בבת שלי."

"יואב." רחל לא הביטה בטליה בכלל, רק בבעלה, כאילו הייתה אבק על נעל. "אתה זוכר מי גידל אותך כשההורים שלך לא היו? אתה זוכר מי שילם על הלימודים שלך בטכניון? מי ישב איתך בבית חולים כשניתחו לך את התוספתן בגיל שתים עשרה כי אף אחד אחר לא היה?"

"אני זוכר," אמר יואב, קולו דק.

"אז תגיד לה."

"יואב," אמרה טליה, בלי לצעוק, בקול שרעד בעומק. "תגיד לי שזה לא רציני. תגיד לי שזה בדיחה גרועה אחרי לילה בלי שינה."

נויה פרצה בבכי. טליה הניחה אותה על הכתף, ליטפה את גבה הקטן, בתנועה שהגוף שלה כבר ידע מה לעשות בלי לחשוב.

יואב פתח את הפה. סגר אותו. פתח שוב.

"אני חושב… שיהיה יותר נכון שהיא תהיה אצל דודה רחל, לפחות בהתחלה. יש לה ניסיון. את… את עדיין מתאוששת מהלידה."

"אני מתאוששת מהלידה," אמרה טליה, "לא ממחלת נפש. אני יודעת מה קרה פה. יואב גיטליס, אתה מציע לי לתת את הבת שלי לדודה שלך כאילו היא כלב שצריך בית אומנה?"

"לא כלב," נחרה רחל. "ילדה שלנו. בבית שלי יהיה לה חדר משלה, לא פחות משני חדרים, יש לי כסף לכל ביגוד שהיא תצטרך, לבית ספר פרטי, לקייטנה בחופש. את מה תביאי לה? דירה שכורה בת שני חדרים ברחוב ששכר הדירה בו עלה ב-30% בשנה האחרונה?"

"אנחנו מסתדרים," אמרה טליה, קולה עולה. "ואנחנו ההורים שלה."

"הורים צריכים לדעת לדאוג לילד, לא רק ללדת אותו." רחל הצליבה ידיים. "ראיתי אותך מבשלת. ראיתי איך את מנהלת את הכספים. אפילו יואב מודה שאת לא יודעת לחשוב קדימה. תגיד לה, יואב."

הוא לא ענה. נעץ מבט במרצפות המדרכה.

"יואב," אמרה טליה בקול שהיה יותר מפחיד מצעקה. "הבט בי. אם אתה חותם על זה בשתיקה שלך — זה גם שלך. אתה בוחר בדודה שלך על חשבון הבת שלנו. אתה מבין את זה?"

"היא לא רוצה לקחת אותה לנצח," מלמל יואב, אבל הוא ידע שזה שקר ברגע שהמילים עזבו אותו.

"'לפחות בהתחלה,'" חזרה רחל, ברוגע מזעזע. "שנה. שנתיים. עד שאת תתבגרי קצת."

"אני בת עשרים ושמונה," אמרה טליה. "אני לא ילדה. את יודעת מי כן ילדה פה? היא." הצביעה על נויה, שהבכי שלה כבר נשמע ברחוב, ועוברי אורח התחילו להסתכל. אישה בחלוק רופא יצאה מהכניסה לרגע, השהתה את הצעד שלה, חזרה.

"תעשי מזה סיר, את תתחרטי," אמרה רחל. "אנשים מסתכלים."

"שיסתכלו!" צעקה טליה. "שכולם יראו מה קורה כשמשפחה אחת מנסה לגזול ילדה מאמא שלה בדיוק ביום שהיא השתחררה מבית חולים."

"מי בכלל שמעת עלייך," ירקה רחל, "בת למשפחה שאין לה כלום. אנחנו יש לנו שם, יש לנו עסק, יש לנו קשרים. מה יש לך להציע מלבד חיתולים מלוכלכים ובית בלי מזגן תקין?"

היא ידעה, כי יואב בטח סיפר לה, שהמזגן בסלון שלהם התקלקל בשבוע שעבר ושהם עדיין לא תיקנו אותו.

"תני לי את הילדה," המשיכה רחל, ועשתה תנועה כאילו רוצה לקחת את הסדין.

טליה פסעה צעד אחורה, גב ישר, נויה צמודה לגופה כמו שריון.

"אל תתקרבי," אמרה, בקול שלא הכירה בעצמה. "אם תיגעי בה, אני מתקשרת למשטרה עכשיו, ממש כאן, ברחוב."

"על מה? על זה שדודה מחזיקה את הנכדה שלה?"

"על ניסיון חטיפה," אמרה טליה. "זה מה שזה, כשמישהו שלא ההורה מנסה לקחת ילד בכוח."

לרגע, רחל קפאה. משהו באגרסיביות הפתאומית הזאת — שלא התאימה למי שהייתה אימה את טליה כל השנים — גרם לה לעצור.

"יואב," אמרה רחל, ממוקדת בו שוב. "תגיד לה שתירגע."

"אני לא אירגע," אמרה טליה בלי לתת לו הזדמנות לדבר. "ואתה, יואב — אם תוך דקה אחת לא תעמוד איתי, אם לא תגיד בפה שלך שהבת הזאת נוסעת איתי הבית, אני לוקחת אותה ואני נוסעת לבית ההורים שלי בבאר שבע הערב. בלעדיך."

הוא הביט בה. הביט בדודה שלו. הביט בנויה, שהבכי שלה נחלש לנשימות קטועות של תינוקת מותשת.

שתיקה.

"יואב, אתה סופר," אמרה טליה. "אחת… שתיים…"

"תפסיקי עם זה," נחרה רחל. "זה לא תחרות."

"שלוש," אמרה טליה. "ארבעים ושבע שניות, יואב. זה כל מה שנשאר לך כדי להחליט מי אתה."

"רחל, אולי—" התחיל יואב.

"אין 'אולי'," קטעה רחל. "אמרתי שאני מגדלת אותה. סוף פסוק."

"זה לא הבית שלך," אמר יואב לפתע, והקול שלו, לראשונה, לא רעד. "זה לא ההחלטה שלך."

רחל נדמתה כמי שמעדה לרגע. "מה אמרת?"

"אמרתי שזה לא ההחלטה שלך." הוא פנה לטליה, לקח את תיק החיתולים מהקרקע, והרים אותו על הכתף שלו. "טליה. אני מצטער. אני לא יודע מה חשבתי. בוא נלך הבית. אנחנו."

"מה?!" צרחה רחל, קולה נסדק. "אחרי כל מה שעשיתי בשבילך?! אחרי שגידלתי אותך כאילו היית שלי?!"

"גידלת אותי, רחל. אני מודה לך על זה. אבל נויה היא לא שלך לגדל." יואב השתתק לשנייה, הנשימה שלו רועדת. "אני לא אתן לך להחזיר אליי את החוב הזה על גבה של טליה. עם הבת שלנו."

הנהג הפרטי, שחיכה ברכב כל הזמן הזה בלי להתערב, הנמיך את החלון במעט, התבונן, והחליט לא לרדת.

רחל פתחה את רוכסן תיק העור שלה ושלפה טלפון, אצבעותיה רועדות מכעס. "אתה יודע מה זה אומר? אני מבטלת את ההעברה של העסק! שכחת שהחנות ביפו עוברת אליך בירושה? זהו! נגמר!"

"תעביר אותה לכל מי שתרצי," אמר יואב, קולו עדיין רועד אבל ישר. "זה הכסף שלך. זה שלך להחליט. אבל זה שלי — הבת שלי, המשפחה שלי — זה אני מחליט."

טליה לא המתינה לסוף הרגע. היא פתחה את הדלת האחורית של המונית, עלתה, חגרה את מושב התינוק שהם התקינו שבוע קודם, הניחה את נויה בתוכו בתנועות שידעו מה לעשות גם כשהידיים רעדו.

יואב עלה מהצד השני. הנהג, שעד עכשיו שמר על שקט מקצועי, הסתכל לאחור במראה, ושאל רק: "ליעד?"

"הבית," אמר יואב. "רחוב בן גוריון, חולון."

רחל עמדה על המדרכה, בלי מילה, שפתיה קפוצות, מבט שעובר מהרכב המתרחק לתיק העור בידה.

שלושה שבועות לאחר מכן, טליה נכנסה למשרד עורך דין במרכז חולון, תיק ניילון שקוף ובתוכו תעודת זהות, תעודת לידה של נויה, ונספח ההורות המשותפת שהם מילאו לפני שלושה ימים. היא חתמה על בקשה לפתיחת חשבון חיסכון חדש לבת שלה — נפרד, רק בשמה ובשם יואב כאפוטרופוסים — ובו תרומת פתיחה שהוריה של טליה הצליחו בכל זאת להעביר, שלושת אלפים שקל, פחות מהמחיר של הבגדים שרחל הייתה מבטיחה אבל יותר ממה שהם ציפו.

יואב שינה את מספר הטלפון שלו באותו שבוע. לא כי רחל איימה, אלא כי היא התקשרה שבע עשרה פעמים ביומיים, כל פעם עם משפט אחר על הכרת תודה ומשפחה וחובות. הוא לא חסם אותה מהחיים שלו — הם עדיין ידברו, יום אחד, הוא חשב. אבל לא עכשיו. ולא על נויה.

כשחג החנוכה הגיע, רחל שלחה חבילה לרחוב בן גוריון, ללא כתובת חזרה. בתוכה הייתה שמיכת תינוק רקומה, בדיוק מהסוג שהיא הייתה מוכרת בחנות שלה ביפו. טליה החזיקה אותה רגע ארוך, לפני שהניחה אותה בקופסה בארון, לא בעריסה.

נויה גדלה בבית עם מזגן שתוקן בסוף, עם אמא שלמדה להפוך חביתה בלי לשרוף אותה, ועם אבא שסיפר לה יום אחד, בקול עמום אבל יציב, איך פעם הוא ספר לארבעים ושבע שניות ומצא, בפעם הראשונה בחייו, את התשובה שלו.