גשם קל ליטף את מצבות השיש בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, והשתיק את כל מה שלא היה שקט מעצמו.
בין שורות הציפרסים, מול מצבה לבנה טרייה, ישב גבר בחליפה כהה, מביט בעיניים ריקות בשם החרוט באבן.
ברשותו זר של חרציות לבנות, שעד עכשיו שכח להניח.
הוא מלמל, חצי לעצמו, חצי לאישה שכבר לא שומעת:
— חמש שנים, דנה. חמש שנים ואני עדיין לא יודע איך קמים בבוקר בלעדייך.
דמעה אחת התגלגלה על הלחי שלו ונעלמה בתוך הצווארון.
יוסי אבידן היה בן ארבעים ושלוש, מנהל סניף בבנק הפועלים ברחוב רוטשילד, ומגיע לכאן כל יום שישי בצהריים, בלי יוצא מן הכלל, כבר חמש שנים. השכנים בעבודה ידעו שלא מתקשרים אליו בשעה הזאת. זה היה הזמן שלו.
פסיעות קטנות קטעו את השקט.
ילדה בת שבע, בשמלה צהובה פשוטה ושני צמות קשורות בסרטים לבנים, התקרבה בצעדים מהוסים. בידה תמונה ישנה, קצת מקומטת בקצוות.
היא עמדה לידו, בלי להתקרב יותר מדי, והושיטה את התמונה.
— אדוני… זה נפל לך? זה תמונה של אמא שלי.
יוסי הרים את מבטו באיטיות. לקח את התמונה בעדינות, מתוך הרגל להיות מנומס גם כשאין לו ראש לזה.
ואז הבחין בפרטים.
הצבע נמלט מפניו.
בתמונה הוא עצמו, צעיר בעשר שנים, עומד על שפת הכינרת, מחבק אישה עם שיער ארוך וחום, מצחיקה אותו באמצע הצילום.
דנה.
אותה דנה שקבור כאן, שתי מטרים מרגליו.
— מה אמרת?
הילדה לא זעה.
— זאת תמונה של אמא שלי.
— איך… "אמא שלך"? זה לא יכול להיות.
הוא קם, התמונה רועדת בין אצבעותיו.
— האישה הזאת הייתה אשתי. דנה נפטרה לפני חמש שנים. לא היו לנו ילדים. לא הספקנו.
הילדה הטתה את הראש, בתמימות שלא התאימה לכובד השאלה.
— אמא שלי אומרת שהרבה אנשים חושבים כך.
קור עבר בגופו של יוסי.
— איפה אמא שלך עכשיו?
— בבית. היא חייה.
העולם נעמד.
הזר נפל מידיו של יוסי אל האדמה הרטובה, בין האבנים הקטנות שסידרו מישהו על המצבה.
הוא הביט במצבה. אחר כך בילדה. חזרה במצבה.
— מי… את?
הילדה חיבקה את התמונה אל חזה השמלה הצהובה.
— שמי אמה. ואמא שלי אמרה לי — אם פעם אפגוש אותך כאן, אני צריכה להגיד לך שהיא לא הפסיקה לחפש אותך. אף יום אחד.
יוסי לא הצליח לנשום כרגיל. איך האישה שבכה עליה חמש שנים, שקבר בעיניים שלו, עשה לה אזכרה, ישבה לידה כל שבוע — איך היא יכולה להיות בבית, חייה, עכשיו, ברגע הזה, ברחוב כלשהו בפתח תקווה?
הוא הלך אחרי אמה, רגליים כבדות, מוח ריק מכל מלבד שם אחד שסירב להיעלם. הילדה צעדה בביטחון של מי שעושה את הדרך הזאת מאות פעמים, במעלה רחוב השלושה, עד בניין ישן בן ארבע קומות, הכניסה ניצבת בין מרפסת עם כביסה תלויה למרפסת עם אדנית בזיליקום.
— קומה שנייה, — אמרה אמה, ולחצה על הפעמון פעמיים, כאילו זה קוד סודי בין השתיים.
הדלת נפתחה.
ואישה עמדה בפתח, מגבת על השיער, בבגדי בית. גילתה את יוסי, והמגבת צנחה מידיה.
— דנה.
הוא לא הצליח להגיד יותר מזה.
היא נשענה על מזוזת הדלת, כאילו הרגליים שלה החליטו בלעדיה שלא להמשיך לעמוד.
— יוסי.
חמש שנים של אבל קרסו בתוך חמש שניות.
דנה ישבה אותו במטבח הקטן, כוס מים רועדת בין שתי ידיה, ואמה נעלמה לחדר שלה "כדי לצבוע", כפי שאמא שלח אותה, בעצם כדי לתת להם זמן.
הסיפור שהיא פרשה היה פשוט ומחריד בו זמנית: תאונת דרכים בכביש 4, חמש שנים קודם, נסיעה לעבודה בבוקר גשום. בית חולים בילינסון, שבועות בהכרה חלקית, שבר בעמוד השדרה, זיהוי שגוי של אישה אחרת שנפטרה באותה תאונה ונקברה בטעות עם שמה של דנה — טעות בירוקרטית שתוקנה רק אחרי שלושה שבועות, אבל אז דנה כבר לא ידעה את שמה, לא ידעה את שמו, לא ידעה כלום. אמנזיה פוסט־טראומטית, אמרו הרופאים, זיכרון שחוזר בחלקים לא לפי סדר, לא לפי בקשה.
— כשהתחלתי לזכור, יוסי, חיפשתי אותך. אבל כולם אמרו לי שאתה ישבת שבעה, שהתחתנת שוב, שעזבת את הארץ. לא ידעתי מה אמת.
יוסי הרגיש את החלל בחזה שהוא נשא חמש שנים מתמלא ומתפוצץ בבת אחת.
— לא התחתנתי שוב. לא עזבתי. באתי לקבר שלך כל שבוע.
דנה בכתה בשקט, הידיים שלה רועדות על שולחן הפורמייקה הישן.
— אמה נולדה שבעה חודשים אחרי התאונה. לא ידעתי אם היית מקום בחיים שלה בכלל כשהיא נולדה. גידלתי אותה לבד, יוסי. עם המשכורת שלי כקופאית בסופר שופרסל ברחוב פנקס.
כאן התחיל הפרק החדש של הסיפור, זה שלא היה בתמונה שאמה הביאה בין הפרחים: מי נקבר תחת השם "דנה אבידן" באותה מצבה שיוסי ביקר חמש שנים?
יוסי יצא מהבית ההוא כאדם אחר. הוא נסע ישר למשרד הרישום הממשלתי ברחוב ויצמן, ואז, בעזרת עורך דין משפחה בשם רונן שגיא ממשרד בהרצליה, הגיש בקשה לתיקון רשומות פטירה. חודשיים של בירוקרטיה, מסמכי בית חולים, השוואת דנ"א שהוכיחה בוודאות מוחלטת שהאישה הקבורה בחלקה 14, שורה 9, אינה דנה אבידן — אלא אישה בשם רחל כרמלי, שלא היה לה משפחה שתתבע את הגופה בזמן.
יוסי עמד מול המצבה שחרט את שמה הלא נכון, והחליט: המצבה תוסר, רשומה חדשה תיכתב בשמה האמיתי של רחל כרמלי, ומשפחתה — אח שאותר דרך משרד הפנים — יוכל לבוא לקחת אותה לקבורה ראויה בשמה.
לדנה, ליוסי ולאמה, זה היה סוף של דבר אחד ותחילת דבר אחר. יוסי מכר את הדירה שגר בה ברחוב רוטשילד — מקום שהחזיק בו בשביל זיכרון שהתברר כאשליה — ומצא לדנה ולאמה דירה בת שלושה חדרים ברחוב השלושה, שתי קומות מהבניין הישן בו גרו.
הוא לא הציע נישואין שנייה. "לא עכשיו", אמר לדנה, "עכשיו אנחנו צריכים ללמוד מי אנחנו עכשיו, לא מי היינו."
שישה שבועות אחרי אותו יום גשום, יוסי חתם על מסמך אצל עורך הדין שגיא: העברת מלגת לימודים בסך שמונים אלף שקל, שנפתחה בשם אמה בבנק הפועלים, הבנק שבו עבד, אבל בסניף אחר, כזה שלא היה לו שום קשר אישי אליו. לא מתוך רגש רגעי, אלא קרן חינוך לטווח של אחת־עשרה שנים, עד שאמה תהיה בת שמונה עשרה.
ובכל יום שישי, יוסי עדיין מגיע לבית העלמין בפתח תקווה. לא לחלקה 14 יותר. אלא לחלקה שבה, כעת, מוטמנת רחל כרמלי בשמה הנכון, עם מצבה שהוא עצמו שילם עליה — אדם שלא הכיר, שגופתה נשאה בטעות את שמה של אשתו במשך חמש שנים.
הוא מניח עליה חרציות לבנות, בלי לדבר הרבה. ואז הולך ברגל, במעלה הרחוב, לבית שבו מחכות לו דנה ואמה, כוס תה חם על השולחן, ושם חדש לכל מה שהיה אבל.
