"איפה שמלת הערב הכחולה שלי?" שאלתי, עומדת בסלון עם שקית אשפה פתוחה לרגליי.
חמותי אפילו לא הרימה מבט מהקלחת.
"זאת עם הפרחים? זרקתי. היה כתם מתחת לבית השחי וכבר לא הייתה אופנתית. אני לא מבינה איך אפשר לשמור דברים כאלה."
הרגשתי את הפנים מתלהטות. השמלה הזאת לא הייתה לא אופנתית ולא פגומה. קניתי אותה בכסף הראשון שלי אחרי החזרה מחופשת הלידה. לבשתי אותה ביום השנה לנישואים שלנו, כשרועי אמר לי שסוף־סוף אני מחייכת שוב כמו פעם.
"גברת רינה, זרקת דבר שלי בלי לשאול?" שאלתי בשקט.
"לא 'גברת רינה', אימא. ועשיתי סדר. את צריכה להגיד לי תודה, נעמי."
באותו רגע כבר הבנתי שזה לא על שמלה.
רינה עברה אלינו לפני שמונה חודשים. היא שכרה חדר בדירת שלושה חדרים בחולון, אבל הבעל בית מכר את הדירה ופינה את כל הדיירים. הקצבה שלה הספיקה בקושי לתרופות, לחשבון חשמל ולדמי ועד. רועי נכנס אז בערב למטבח, התיישב ממול והתחיל לבחוש בתה בלי סוף.
"זה רק לזמן קצר," אמר. "לאימא באמת אין לאן ללכת."
הסכמתי. איך אפשר לא להסכים? חונכתי להבין שאת הזקנים לא משאירים לבד. אמרתי לו אפילו שנסתדר.
השבועות הראשונים היו קשים אבל נסבלים. רינה הכינה מרק עוף, אספה את עדן מהגן, לפעמים גיהצה לרועי חולצות. אחר כך התחילה לתקן פרטים קטנים.
"רועי צריך ארוחת בוקר הגונה, לא יוגורט בריצה."
בבת אחת לא היה יותר מקום במטבח שלנו למנהגים שלי. היא הזיזה את התבלינים, החביאה את מכונת הקפסולות שלי כי "קפה כזה זה כימיקלים". זרקה את צנצנות הפסטה כי לא עמדו בארון הנכון. כשחזרתי מהעבודה, חיכה לי פתק על השולחן: לקנות גבינה לבנה, לא לקנות פיצות קפואות, לנקות את חלון החדר הקטן.
הגרוע מכל — רועי לא ראה את זה. או לא רצה לראות.
"נעמי, היא מבוגרת, יש לה הרגלים," אמר כשניסיתי לדבר איתו.
"ואני? לי אין זכות להרגלים בדירה שלי?"
בוקר אחד נכנסתי למטבח לפני שבע. עדן ישבה ליד השולחן, חיוורת ושקטה. רינה עמדה מעליה עם צלחת דייסת סולת.
"אמרתי שאני לא רוצה," לחשה עדן.
"ילדה לא תחליט מה היא אוכלת," ענתה רינה. "בזמן שלי לא היו קפריזות כאלה."
"לעדן יש רגישות ללקטוז," אמרתי. "את יודעת את זה."
"היום לכל ילד יש משהו. אתם ממציאים מחלות כדי לא לבשל נורמלי."
משכתי את הצלחת בחדות כזאת שהדייסה ניתזה על הרצפה. עדן פרצה בבכי, ורינה הביטה בי כאילו הכיתי אותה.
בערב רועי חזר מאוחר. היא הקדימה לספר לו. שמעתי מהמבואה את הקול הרועד שלה: "אשתך משפילה אותי לפני הנכדה."
כשנסגרנו בחדר השינה, רועי היה זועם.
"בגלל דייסה? רועי, היא נותנת לבת שלנו משהו שכואבת לה הבטן ממנו. היא זורקת את הבגדים שלי. מחטטת לי בארונות. אני נחנקת כאן."
"מה אתה רוצה שאני אעשה? אזרוק את אימא שלי לרחוב?"
שתקתי רגע. זה כאב לי שהוא שומע את זה כך. כאילו בין הדאגה לאימו ובין הכבוד שמגיע לי אין שום אמצע.
למחרת מצאתי בפח את הקופסה של תכשיטי. הצמיד של סבתא שלי נעלם. רינה אמרה שנתנה אותו לשכנה מהקומה הראשונה, כי "זהב מתפורר כזה לא שווה לאף אחד". אז משהו בי נשבר. בלי צעקות, בלי סצנה. פשוט נשבר.
בערב ארזתי לעדן תיק, הורדתי מזוודה מהמחסן ושמתי אותה ליד הדלת.
"אני לא מתכוונת יותר לבקש רשות על פיסת מקום בחיים שלנו. או שעד סוף החודש נמצא לאימא שלך מקום — דיור מוגן, בית אבות, כל דבר אמיתי — או שאני עוברת עם עדן לאחותי בראשון לציון."
"לא. אני קובעת גבול. היה לי צריך לעשות את זה מזמן."
יומיים כמעט לא דיברנו. רינה טרקה דלתות ארונות באופן מופגן. רועי ישן על הסלון. ביום השלישי שמעתי אותו אומר לה במטבח:
"אימא, נעמי צודקת. זאת גם הדירה שלה. את לא יכולה להחליט במקום כולם."
השתררה שקט כזה שהפסקתי לקפל את הכביסה.
רינה עברה שישה שבועות אחר כך לדירת דיור מוגן קטנה בבת ים, לא רחוק מאיתנו. רועי טיפל בכל הסידורים — חתם על ההתחייבות החודשית, שילם את פיקדון הכניסה, עזר לה להעביר את הארון הישן. אנחנו מבקרות אותה, עדן אוכלת איתה ארוחת צהריים לפעמים, אבל אני לא מוסרת יותר מפתחות לדירה שלנו בלי מילה.
את השמלה הכחולה לא קיבלתי בחזרה. גם את הצמיד לא. אבל מה שקיבלתי חזרה היה חשוב יותר. באותו שבוע הלכתי לעורך דין ברחוב סוקולוב ברמת גן ועשינו תוספת להסכם הממון שלנו: הדירה שלנו, שעל שמי ושם רועי בחלקים שווים, לא תהיה אף פעם מקום מגורים לבן משפחה שלישי בלי הסכמה כתובה של שנינו. חתמתי. רועי חתם. שמתי את הדף בתיקיה בארון המשרד, מתחת לתעודת הנישואים.
כשרינה שאלה אם תוכל לבוא "רק לכמה ימים" כששכנה שלה עברה שיפוץ והבית שלה היה רועש, הראיתי לה את הדף. לא בקול מרים, לא בזעם. רק הראיתי. היא קראה, החזירה לי אותו, ואמרה שתסתדר אצל בתה בחולון.
בדירה שלנו עכשיו יש שקט אחר. לא שקט של מישהי שמתאפקת — שקט של מישהי שיודעת שהמפתח בכיס שלה, ושאף אחד לא יחליט בשבילה מה יהיה על השולחן בבוקר.
