בת שבעים ושלוש, וגברת רוחמה עדיין הגיעה כל שישי בעשר בבוקר למכון "עדן" ברחוב דיזנגוף, ישבה בכורסה השלישית משמאל וביקשה לק אדום יין – "כמו שהיה לי בחתונה של הבת", היא הייתה אומרת כל פעם מחדש, כאילו זו הפעם הראשונה שמישהו שומע את זה.
אני מירב, בעלת המכון. שתים עשרה שנה אני עובדת שם, ובשנתיים האחרונות גברת רוחמה הפכה לחלק מהשגרה שלי, כמו הקפה בבוקר. היא הגיעה תמיד עם התיק הכחול הישן, ובתוכו – קופסת סוכריות מנטה, מפית בד מקופלת, ותמונה קטנה ומקומטת של הנכד בצבא. הייתה מוציאה אותה ומראה לי, כל שבוע מחדש, כאילו אני לא ראיתי אותה כבר שלושים פעם.
"תראי איזה חתיך", היא אמרה, ואני עניתי "כן, גברת רוחמה, ממש חתיך", כי זה מה שהיא רצתה לשמוע, וזה לא עלה לי כלום.
בשישי האחרון היא הגיעה בשעה אחת עשרה במקום עשר, וזה כבר סימן לי שמשהו לא בסדר. השיער שלה, שתמיד היה מסודר בתסרוקת קבועה כל שבוע בשלישי אצל אסתי במספרה למטה, היה פרוע. היא ישבה בכורסה, שמה את התיק על הברכיים, ולא הוציאה ממנו כלום.
שאלתי אם היא רוצה תה כמו תמיד. היא לא ענתה. הביטה בציפורניים של עצמה, ביד ימין, כאילו רואה אותן בפעם הראשונה.
"הבן שלי לקח לי את המכולת", היא אמרה בסוף, לא לי בדיוק, יותר לחלל של החדר. "ברחוב אבן גבירול. ארבעים ואחת שנה היה שם השלט 'מכולת אליהו', על שם בעלי המנוח. אתמול ראיתי שהחליפו את השלט. כתוב עכשיו 'מיני מרקט 2000'."
הבן שלה, יובל, ניהל את המכולת מאז שבעלה נפטר, לפני שמונה שנים. גברת רוחמה סיפרה לי על זה עוד בביקור הראשון – איך היא העבירה לו את העסק על הנייר "כדי שיהיה לו קל עם הבנק", כמה שהיא גאה בו, איך הוא הרחיב את המקום והוסיף פינת ירקות טריים. תמיד עם חיוך כשדיברה עליו.
הפעם לא היה חיוך. היא הוציאה מהתיק דף מקופל בשמונה, מקומט בקצוות כאילו נפתח ונסגר עשרות פעמים באוטובוס. זה היה חוזה שכירות. השם שלה לא היה עליו בכלל. רק של יובל ושל אשתו, דנה.
"הוא אמר לי שזה בשבילי, שאני אקבל אחוז מהרווחים כל חודש", היא אמרה. "מאתיים שקל בחודש הוא נותן לי. אמרתי לו תודה. חשבתי שזה בסדר. אבל הנכד שלי, איתן, זה שבתמונה – הוא בא בשבת וראה את החוזה על השולחן. הוא קרא לי אותו. אני לא… אני קוראת בלי משקפיים גרועה, מירב, אני לא באמת קראתי אותו כשחתמתי."
היד שלה רעדה כשהיא הצביעה על השורה התחתונה. חתימה שלה, מ־2019.
"מאתיים שקל", היא חזרה. "המכולת עושה מחזור של שמונים אלף שקל בחודש, איתן אמר לי. שמונים אלף. ואני מקבלת מאתיים."
ישבתי לידה על הכיסא הקטן שאני משתמשת בו לפדיקור, כפות הרגליים שלה עדיין בקערת המים. לא אמרתי כלום, כי מה יש להגיד. היא הביטה בתמונה של הנכד בתיק, לא הוציאה אותה החוצה הפעם.
"אבא שלו בנה את המקום הזה", היא אמרה. "אני עמדתי מאחורי הקופה עד שהייתי בת שישים ושמונה. עכשיו אני אפילו לא יכולה להיכנס ולקחת חלב בלי לשלם."
עברו שלושה שבועות. גברת רוחמה לא הגיעה בשישי הבא, ולא בשישי שאחריו. דאגתי, אבל לא היה לי מספר טלפון שלה – היא תמיד שילמה במזומן ולא השאירה פרטים. חשבתי שאולי היא חולה, אולי משהו קרה.
בשישי הרביעי היא הגיעה, אבל לא לבד. איתן, הנכד מהתמונה, הלך לצידה, גבוה ורזה, במדי מילואים. הם נכנסו יחד, והיא הצביעה עליי ואמרה לו "זאת מירב, שסיפרתי לך עליה".
הוא חייך אליי, ואז פתח תיק ניילון קטן והוציא ממנו תיקיה כחולה עבה.
"סבתא רצתה שתדעי מה קרה", הוא אמר, וישב על הכיסא ליד הכורסה שלה בזמן שהתחלתי בפדיקור.
הסיפור, כמו שסיפרו לי בשלושת השבועות הבאים בין תור לתור, היה כזה: איתן לקח את החוזה לעורך דין שהוא הכיר מהיחידה, מישהו שעושה דיני משפחה בצד. עורך הדין אמר שהחוזה עצמו חוקי – היא חתמה עליו, אין דרך לבטל אותו כך סתם. אבל היה משהו אחר: הקרקע שעליה עומד הבניין, כולל המכולת, עדיין רשומה בטאבו על שם גברת רוחמה. יובל קיבל רק את זכויות השכירות על העסק, לא את הבעלות על הנכס.
"אבא שלי מעולם לא העביר את הבניין", אמר איתן. "רק את מה שבפנים. סבתא עדיין הבעלים של הקרקע והמבנה."
זה אומר, עורך הדין הסביר להם, שברגע שחוזה השכירות הנוכחי יסתיים – עוד תשעה חודשים – גברת רוחמה, כבעלת הנכס, יכולה לבחור שלא לחדש אותו ליובל, ולהשכיר את המקום למישהו אחר, או לנהל אותו בעצמה דרך חברה חדשה.
היא לא רצתה נקמה. אמרה לי את זה ישירות, כשהיא יושבת מולי בכורסה עם רגל אחת עדיין בקערה. "אני לא רוצה שיובל ייגמר ברחוב. הוא הבן שלי. אבל אני גם לא הולכת למות ולתת לו לזרוק אותי מהחיים שלי כמו שזרק את השלט של אבא שלו."
מה שהיא עשתה, בסוף, זה לא לחדש את החוזה עם יובל כמות שהיה. במקום זה, דרך עורכת הדין החדשה שלה – לא זו שאיתן מצא, אלא אחת שהיא בחרה בעצמה אחרי שלוש פגישות – היא הקימה חברה בבעלותה, "אליהו ובניו בע"מ", והציעה ליובל חוזה ניהול: הוא ימשיך לנהל את המכולת יום־יום, יקבל משכורת קבועה של שנים עשר אלף שקל בחודש בתוספת עשרה אחוז מהרווח הנקי, אבל הבעלות, החשבון הבנקאי הראשי, וזכות החתימה – יישארו אצלה.
יובל לא הסכים בהתחלה. הגיע למכון פעם אחת – זה היה יום רביעי, לא יום השישי הרגיל של אמא שלו – ועמד ליד הדלת, לא נכנס פנימה, וצעק משהו על "כפיות טובה" ו"מה אמא שלי חושבת שהיא עושה". גברת רוחמה לא הייתה שם באותו רגע, אבל אחת הלקוחות סיפרה לי אחר כך שהוא חזר גם לבניין שלה ברחוב אבן גבירול וניסה לדבר איתה דרך האינטרקום.
היא לא פתחה לו את הדלת. במקום זה שלחה לו מכתב, בדואר רשום, עם עותק של חוזה הניהול החדש וחתימת עורכת הדין.
בסוף, יובל חתם. לא היה לו הרבה ברירה – השלט כבר חזר להיות "מכולת אליהו", גברת רוחמה דרשה את זה במפורש בחוזה, והבנק לא היה מוכן לתת לו הלוואה חדשה בלי הבעלים הרשומים על הנכס בתמונה.
בשישי האחרון שראיתי אותה, לפני חודשיים, גברת רוחמה הגיעה בשעה עשר בדיוק, השיער מסודר כרגיל אצל אסתי, התיק הכחול על הברכיים. הפעם היא הוציאה ממנו לא רק את התמונה של איתן, אלא גם צילום של הדף הראשון בחשבון הבנק החדש של החברה – "אליהו ובניו בע"מ" מודפס למעלה, ומתחת, המספר: מאתיים שלושים ושמונה אלף שקל.
"זה מה שהיה אמור להיות שלי כל השנים האלה", היא אמרה, מקפלת את הדף בחזרה לתוך התיק. "לא כדי לקחת ממנו. כדי שהוא ידע שזה עדיין שלי."
ביקשתי לק אדום יין, כמו תמיד. היא הנהנה, ואז הוציאה מהתיק את קופסת סוכריות המנטה והושיטה לי אחת, בדיוק כמו שעשתה בכל פעם בשנתיים האחרונות, כאילו שום דבר לא השתנה בכלל.
