Life Lessons

אתמול דפקתי על הדלת של השכן שלי, עמית, כדי לבקש מברגה. הוא פתח לי בדלת, לבוש טרנינג וחולצת טריקו: תכנס, בדיוק סיימתי לאכול ארוחת ערב. נכנסתי.

1 בטבת שוב ילדה? זה בדיחה? בדור שלנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה אתה הבאת הביתה? אני אני באמת כזה גרוע? כאבא? מה אתה חושב? נועה משכה חמותי.

Он навещает могилу дочери каждый год всегда в один и тот же день, всегда молча. Так продолжается уже пять лет. Но сегодня всё меняется: на белом камне

אני מבקר כל שנה את קברה של בתי תמיד בדיוק באותה שעה, תמיד בשתיקה מוחלטת. ככה זה נמשך חמש שנים. אבל השנה הכול השתנה: על האבן ראיתי ילד יחף, בתוך עצמו, לוחש

חתול בשם יועד נמצא סמוך לכניסה לבניין שלו בירושלים באמצע חורף קר במיוחד. יועד, פעם חתול ביתי, נדד חסר אונים ליד הדלת, מיילל בקול שובר לב, שורט את הדלת

«צחקו כל עוד אתם יכולים» לא הצחוק הפתוח, ההולך ומתפרץ וממלא את החדר בחום. לא. היה זה צחוק קר, חד, צחוק של סלון, צחוק של הרגל, צחוקם של אלה המשוכנעים שאכזריות