בעלי, בן 45, שכח לגמרי את יום ההולדת שלי ב-27.2, ואז בדיוק יצא לדוג עם החברים שלו בזמן שהוא נהנה עם הקסם והמקל, אני הכנתי לו הפתעה כזו שהוא לא ישכח את התאריך הזה אפילו עם חור בזיכרון.
אז ככה, בעלי שכח את יום ההולדת שלי, ובאותו היום קפץ עם החבר’ה לכנרת. בזמן שהוא סופר דגים, בבית נרקם מבצע עוקץ שיוודא שזה יהיה יום הולדת אחרון שהוא מפספס לפחות ככה אני מקווה.
באזור גיל חמישים, התפתחה אצל דביר (נכון, בעלי!) תופעה מוזרה. שום דבר שקשור לרכב תאריך טיפול, שפשוף שמן, מתי קבוצת הדייג נוהגת להיפגש ואפילו עלייה בקצב הנגיעות לא חומק מזיכרונו. אבל יום נישואין? ימי הולדת? היה עדיף לרשום עם טוש על המצח.
בדרך כלל אני מצילה את המצב עם רמזים קטנים, פתק על המקרר, או פשוט שואלת בין ביס לביס: “נו, יש מזל טוב מחר?” הפעם, ב-45, רציתי משהו אחר לגמרי. בלי תזכורות, בלי גיף ברקע. באמת חשבתי שאחרי 25 שנות נישואין אפשר לסמוך עליו בקטע הזה. איזה נאיבית אני.
בוקר שישי, דביר מתגלגל ברחבי הדירה, אוסף חכות, רשת, ותיק גב.
הדס, איפה שמת את הטרמוס שלי? החבר’ה מחכים. אני בדרך לכנרת, זה השיא של הדיג עכשיו. אחזור בראשון, אל תאמיני שאני אענה לווטסאפ.
הוא נתן נשיקה לאוויר בכיוון לחי שלי, לא טרח להסתכל בכלל.
אל תשתעממי, תקני לך משהו טעים.
הדלת נסגרה. ניגשתי ללוח השנה האייקון של יום ההולדת שלי מוקף בעיגול אדום. לא רק שהוא שכח, הוא גם תכנן לדוג דווקא ביום הזה.
בהתחלה לקחתי את זה קשה, אחר כך הפכתי לקרה ופרקטית. קיבלתי הארה הגיע הזמן להחזיר לדייג משהוא עם עוקץ. ובעודי לוגמת קפה, התחלתי להריץ בראש תוכנית שתשנה את כללי המשחק. כשיחזור, הוא יפגוש “הפתעה”. מאז יום ההולדת שלי חקוק אצלו עמוק יותר מהקוד של האזעקה.
אז ככה: לבעלי יש כספת קטנה, שבה שומרת קופת הגמל הקטנה שחסך בשקט בשביל מנוע חיצוני חדש לסירה דמיונית. איך אני יודעת את הקוד? אותו זיכרון מופלא שלו דואג לשכוח לי אותו מדי פעם.
בשקט גנבתי מבט סכום נאה: כמעט שלוש מאות אלף שקל. פתחתי את הכספת, נשימות עמוקות, והחלטתי.
הסופ”ש שלי הפך לקרנבל פרטי. הזמנתי קייטרינג, אירגנתי את הדירה בפרחים פורחים, פתחתי בקבוק שמפניה (טוב, יין ישראלי שהחזיק יפה), וקראתי לחברות. למחרת דינר במסעדת גג בתל אביב, אחר כך טיפול ספא מפנק במלון בוטיק. בקינוח תפסתי באנג’י ורכשתי סיכת זהב שחמדתי כבר שנים, ונהניתי מבלי ייסורי מצפון בשם “ההוצאות המשפחתיות”.
בראשון בערב הדלת נפתחה. דביר נכנס מלא גאווה, דלי דגים ביד, מחייך חיוך רחב.
הדס, בואי תראי! הכנרת הניבה! היה סופ”ש משובח!
הוא זרק את עצמו לסלון ונעצר השולחן מלא בקבוקי שמפניה ריקים, פינות הבית מוצפות סלים עם פרחים, ועל הספה שקיות עם לוגו של החנויות הכי שוות בארץ.
מה קרה פה? היו פה משפחה, מסיבת גיוס?
היו, עניתי בקור רוח. היה לי יום הולדת. ארבעים וחמש. אתה זוכר?
דביר קפא במקום, ואז נשף ארוכות.
אוי לא הדס, אני באמת, באמת שכחתי. הראש שלי היה בתור לדיג. תביני
מבינה לגמרי, אמרתי בחיוך. לכן לא חיכיתי להפתעות, סדרתי לעצמי אחת. וגם בחרתי לי מתנה לבד.
העיניים שלו נשלחו אל הכספת. דלת הכספת הייתה חצי פתוחה. הוא חיוור, רץ לבדוק. אחר דקה חזר נדהם:
איפה הכסף? כל החיסכון נעלם! מה עם המנוע?!
הוא כאן, בכל הבית חייכתי, מסובבת סיבוב חגיגי.
בזבזת הכול? עבדתי על זה שנתיים!
ואני סבלתי 25, עניתי בקול שקט אבל בטוח. היום הזה כבר לא תפספס.
הוא ישב על הספה, הביט במבט ריק פעם על הדגים, פעם על הכספת, פעם עליי. מה יעשה, פורמלית חשבון משותף.
הפעם, לנקות דגים הוא עשה בשתיקה אלגנטית.
עברו שישה חודשים. הוא שוב חוסך למנוע. אבל עכשיו, לכל תאריך חשוב יש לו שלושה תזכורות: חודש, שבוע, ויום מראש כולל סמס מהאמא שלי ליתר ביטחון.
לפעמים, שיעורים עולים ביוקר. אבל את השיעור הזה הוא לא ישכח לעולם.
