שיעורים לחיים

נתב”ג הרגיש בדיוק כמו בכל יום אחר. טרולי מתגלגלים. רעש סורק בשגרה. קופסאות פלסטיק מחליקות על מסילות מתכת. אף אחד לא שם לב ליד של המאבטח.

נמל התעופה בתל אביב פעל כמו בכל יום רגיל. מזוודות מתגלגלות. רעש סורק בגבול. קופסאות פלסטיק מחליקות על מסילות מתכת. אף אחד לא שם לב ליד של המאבטח.

הוא דמיין את פניה כל הדרך חזרה הביתה. בכל כביש. בכל מחסום. בכל לילה חסר שינה שהביא אותו עד הדלת ההיא. הוא ראה בעיני רוחו הפתעה. דמעות. חיבוק חזק מסביב לצוואר.

הדבר הראשון שהם ראו לא היה הילד. הם ראו את השמן. ידיים מכוסות בגריז. בגדים מלוכלכים. ילד שלא שייך למקום כזה. כי המקום הזה היה מושלם. זכוכית.

יומן אישי 4 במרץ אני מגיעה כל בוקר בשעה 5:47 לבניין של אלמגור ומשען, ברחוב בגין בתל אביב. לא בגלל שאני חייבת. זה הזמן הכי שאפשר לראות את המגדל, לפני שכל

היא ניקתה את המשרד שלו במשך שנים… ואז היא פיטרה אותו מול כל חברי הדירקטוריון רחל הגיעה כל בוקר בשעה 5:47 למשרדי שפיר ובן־דוד. לא כי הייתה חייבת.