הדבר הראשון שהם ראו
לא היה הילד.
הם ראו את השמן.
ידיים מכוסות בגריז.
בגדים מלוכלכים.
ילד שלא שייך למקום כזה.
כי המקום הזה היה מושלם.
זכוכית. פלדה. מכונות ששוות מיליונים בשקלים.
הכול מסודר, נוצץ.
חוץ מרכב אחד.
סופר־קאר שחורה.
מתה.
לא ניתנת לתיקון.
כולם ניסו.
כולם נכשלו.
עד ש
הוא נגע בה.
מי זה?
אין לי מושג
הוא על הרכב של הלוי!
פאניקה מידית.
עמוס מיהר לרדת.
עצור!
שקט.
כל המוסך קופא במקום.
חוץ ממנו.
הילד סיים את מה שעשה.
פסע אחורה.
ורק אז
הרים את המבט.
רגוע.
בטוח.
עם חיוך קטן בזווית הפה.
כאילו לא רק תיקן את הרכב
אלא השלים משהו ששייך לו מלכתחילה.
עמוס עמד מולו, מטר מהאף.
נושם בכבדות.
כועס.
מבועת.
כי אין מישהו שנוגע באוריוס VX-9 בלי אישור.
לא עובדים.
לא מהנדסים.
אפילו המומחים מתל אביב לא העזו.
הרכב הזה לא היה רק יקר
הוא היה אישי.
בלתי ניתן למגע.
ועכשיו, איזה ילד־רחוב מכוסה גריז השאיר עליו טביעות אצבעות.
עמוס מצביע עליו בזעם.
יש לך מושג בכלל מה נגעת עכשיו?
הילד מביט בו בשקט.
מגניב מבט לעבר הסופר־קאר השחורה.
הברק של הצבע משקף את האורות כמו מים כהים.
ולרגע אחד מוזר
הבעת פניו מתרככת.
כמעט חיבה.
אבא שלי הרכיב למנוע הזה חלק לא נכון, הוא אומר בשקט.
שקט מוחלט.
כל המכונאים נמתחים מיד במקום.
עמוס צוחק צחוק קטן.
קר.
מסוכן.
אתה באמת חושב שאתה יודע יותר מדוד הלוי?
הילד לא עונה.
פשוט שולח יד דרך חלון הנהג הפתוח
ולוחץ על כפתור ההתנעה.
כולם מחכים לשקט.
לכישלון.
לפאדיחה.
במקום זה
המנוע שואג לחיים.
חזק.
מושלם.
הקול מהדהד במוסך כמו רעם.
כמה מכונאים קופצים.
מישהו מפיל בוקסה.
עמוס קופא.
כי זה נשמע אחרת עכשיו.
נקי.
מאוזן.
חי.
המכונה המתה שעמדה שותקת שמונה חודשים
רצה.
מושלמת.
הילד נסוג לאחור לאט.
ידיים מוכתמות שמן.
עיניים שקטות.
בלי ניצחון.
כאילו זו לא הייתה שאלה בכלל.
עמוס נועץ מבט בלוח הבקרה.
כל תקלה
נעלמה.
כל אזהרה
התפוגגה.
הקול שלו יוצא חנוק.
איך עשית את זה?
הילד מושך בכתפיים.
יש מעקף מוסתר מתחת לשסתום היניקה המשני.
מכונאי אחד לוחש:
זה לא קיים בכלל!
הילד מביט בו.
זה כן קיים.
והוא מצביע לעבר המנוע.
פשוט לא מצאתם, כי שלושה אנשים בלבד ידעו עליו.
עמוס מרגיש קור רץ לו בגב.
כי זו אמת.
רק שלושה ידעו.
דוד הלוי.
עמוס הלוי.
ובן של דוד.
הבן שכולם חשבו שמת בשריפה במפעל לפני שלוש עשרה שנה.
עמוס מביט בפני הילד טוב־טוב.
באמת מתבונן.
העיניים.
הזווית של הלסת.
האופן המדויק בו הוא נוטה את הראש ומקשיב למנוע.
הדם של עמוס הופך לקרח.
לא
הילד מנגב את ידיו בסמרטוט ישן.
מכניס יד מתחת לגקט המלוכלך.
ומשלוף מחזיק מפתחות כסף.
עמוס נעצר נשימתו.
כי תלוי עליו
המפתח המקורי של האב־טיפוס.
ההוא שדוד נתן לבן שלו, שבוע לפני השריפה.
הקול של עמוס נשבר.
מאיפה הבאת את זה?
הילד לא מסיר מבטו.
אמא שלי שמרה עליו.
עמוס נסוג לאחור, המום.
כי אשתו של דוד נעלמה באותו ערב של השריפה.
על הנייר מתה.
גופות לא נמצאו.
הילד מתקרב לרכב.
מלטף בעדינות את הצבע השחור.
ואז לוחש משפט שממיס את כל המוסך:
היא אמרה שאם הרכב יפסיק לעבוד אי פעם
הוא מביט לעמוס ישר בעיניים.
זה סימן שנגמרו לך השקרים כדי להסתיר אותו.
שתיקה.
שתיקה מוחלטת.
ואז
מהמשרד המוזהב שלמעלה
קול רועד וחד עובר בחלל.
נוֹעַם?
כל העיניים פונות מעלה.
ושם
לבן כמו קיר, מאחורי הזכוכית
עומד דוד הלוי.
חי.
מביט בילד עם עיניים שהדמעות כבר שוטפות.
כי הילד שעומד ליד הרכב המתוקן
עונד את פני הבן שמאמינים שנשרף מזמן.
