הוא דמיין את פניה כל הדרך חזרה הביתה.
בכל כביש.
בכל מחסום.
בכל לילה חסר שינה שהביא אותו עד הדלת ההיא.
הוא ראה בעיני רוחו הפתעה.
דמעות.
חיבוק חזק מסביב לצוואר.
השתיקה ההיא שמרגישה כמו לחזור סוף סוף למקום בטוח.
אבל כשהדלת נפתחה, לא היה שום דבר מהחלומות שלו.
רק מוזיקה ברקע.
רכה. יומיומית. לא נכונה.
הוא נכנס עם תיק הדואופל הצבאי הזית שלו עוד תלוי על הכתף וקפא.
כי על הספה הבהירה לאור החמים של הסלון הירושלמי שלהם, אשתו ישבה קרוב מדי לגבר אחר.
לא צחקה.
לא חפה מפשע.
קרוב, כמו שרק אנשים שיודעים שאף אחד לא אמור לשוב נכנסים אחד לשני.
שניהם התנערו כשראו אותו.
האישה קמה ראשונה, חיוורת ומבוהלת.
אני יכולה להסביר.
החייל שתק.
השתיקה הייתה גרועה יותר מכל צעקה.
הפנים שלו לא התעוותו בכעס.
לא נשברו מדמעות.
רק התרוקנו מהכול, כמו מישהו שנפצע איפה שאין תחבושות שיכולות לעזור לו.
הגבר בחולצה הכחולה עמד גם הוא, מהר מדי, מנסה להיראות רגוע ונכשל.
החייל העביר מבט אחד בחדר
מהספה
לכוס היין שעל השולחן
לרצפה ליד הספה.
ושם, חצי מוסתרת מתחת לשולחן הקפה, שכב ארנב ורוד קטן וממולא.
של בתו.
הוא לא ציפה שהיא תהיה בבית.
אשתו אמרה שתישאר אצל הדודה בלילה הזה.
הקול שלו בקושי נשמע, נמוך, מסוכן, כמעט מת:
איפה תהל?
האישה עצרה את הנשימה לשנייה.
הגבר בחולצה הכחולה הביט הצדה.
טעות.
החייל השליך את תיק הדואופל לרצפה.
חזק.
המכה טלטלה את כל החדר.
אשתו התקרבה צעד אחד, דמעות יורדות לה על הלחיים.
בבקשה רק תקשיב לי.
אבל הוא כבר התקדם, אוסף את הארנב בידיים רועדות.
ואז שם לב לעוד דבר
ציור ילדים מקומט ליד הספה.
הוא הרים אותו לאט.
שלוש דמויות.
בית.
גבר בירוק.
אישה.
ועוד גבר, מצויר בתוך הבית ליד האישה.
למעלה, בכתב עגלגל של ילדה קטנה:
“אמא אמרה שאבא לא צריך לראות”
הכול נעשה שקט לגמרי.
ואז
מלמעלה
קול קטן ומנומנם קרא:
אמא החייל חזר הביתה?
לרגע, אף אחד לא זז.
אף אחד לא נשם.
הוא עמד במרכז הסלון שלו, ציור ביד אחת וארנב ורוד ביד שנייה, ושניהם כבדים יותר מהנשק שיָצא איתו לקרב.
מלמעלה נשמעה פיהוק מתוק.
אמא?
אשתו כיסתה את פיה ביד.
הגבר בחולצה הכחולה זז מעט לאחור.
החייל הרגיש.
כל האינסטינקטים התעוררו.
שנים של שמירות, מארבים, קריאה של פחד רגע לפני שהוא מתפרץ לאלימות.
אבל זה
זה כאב לו אחרת.
צעדיה של בתו נשמעו למעלה, קלילים, מלאי בטחון.
תמימים.
כי ילדים עוד מאמינים שבית זה בטוח.
הוא הסתכל על אשתו.
לא כועס.
לא עדיין.
משהו גרוע מזה.
תעני לי.
היו לה רגליים רועדות כאילו הן עומדות להקרוס.
היא היא לא מבינה
איפה.
כל אות חותכת באוויר.
הבת. שלי.
דמעות זלגו לה על הפנים.
היא למעלההיא נרדמהלא רציתי
אבל הוא כבר עלה למעלה.
מהר.
עוקף את שניהם בשתיים קפיצות.
המגפיים שלו הדהדו בעץ והזיזו את כל התמונות בקיר המסדרון.
ראשונה במסדרון עמדה ילדה קטנה, פיג׳מה גדולה מדי, עין אחת משפשפת, שיער כל סוער משינה.
לרגע קצר היא רק בהתה בו.
כמו שמוח של ילד לא מצליח להדביק למה שעיניים רואות.
הארנב נפל מידו.
אבא?
כולו נשבר.
לא בחוץ.
אף אחד לא ראה.
בתוך עצמו.
מה שהחובש הטוב בעולם לא יכול לעצור.
הוא כרע ברך.
ותהל רצה אליו.
ידיים קטנות זורקות את עצמן על צוואר, בכוח של ילדה שדימיינה את הרגע הזה חודשים שלמים.
הוא חיבק אותה עד שידייו רעדו.
היא הריחה כמו שמפו, צבעי גואש, ובית.
ופתאום כל השמירות, כל האזעקות, כל הלילות הקפואים
שום דבר לא כאב כמו זה.
אבא, אמא אמרה שאולי לא תחזור.
הוא עצם עיניים.
נישק לה את השיער.
חזרתי, מתוקה.
היא התרחקה רק מעט, מסתכלת עליו ברצינות גדולה מדי.
רצינות של ילדים כשמבוגרים שוכחים שמקשיבים להם.
אמא אמרה שאם תחזור, אני צריכה לקרוא לגל חבר שלי.
שתיקה.
קרה.
שלמה.
החייל הרים לאט את הראש.
בתחתית המדרגות עמדה אשתו, קפואה.
ולידה
הגבר.
גל.
פתאום הוא נראה מאוד לבד.
החייל הרים את תהל לידיו.
הוא כבר לא נראה בעל.
הוא לא נראה אפילו בן אדם.
הוא נראה כל מה שהמלחמה לא לקחה ממנו.
הוא החל לרדת, שלב אחרי שלב.
גל בלע רוק.
אחי, תשמע… זה לא
תצא.
שקט.
יציב.
מפחיד.
גל ניסה לגחך.
טעות.
בוא, נהיה מבוגרים
החייל הגיע למדרגה האחרונה.
וגל השתתק.
כי עכשיו הוא ראה מקרוב את העיניים של החייל.
לא כעס.
לא קנאה.
אובדן.
הסוג שמהופך אנשים למסוכנים.
קברתי חברים צעירים ממך, הוא לחש. תחשוב טוב על הצעד הבא שלך.
גל העיף מבט לאשתו.
היא שתקה.
הוא לקח את המעיל.
ויצא.
הדלת נטרקה מאחוריו.
ונשארנו רק שלושתנו.
משפחה.
או מה שנשאר ממנה.
תהל הניחה את הראש על הכתף שלי, כבר חצי נרדמת, לא מבינה שהילדות שלה הסתיימה בבית הזה הלילה.
אני הבטתי באשתי עוד רגע.
הדמעות שלה היו שקטות ועפרוריות, קשות הרבה משל צעקה.
כשהצלחתי לדבר, זה יצא כמעט רך.
ואיכשהו זה פצע אותה יותר מכל צעקה.
שרדתי מלחמה
הבטתי בבת שלי.
ושוב על האישה שפעם הייתי מת בשביל לשמור עליה.
לא ידעתי שיהיה לי קל יותר להישאר שם, מאשר לחזור הביתה.אבל ידעתי.
עמוק בתוך העייפות שצרבה לי בעצמות, בתוך קמטי המדים והידיים המלוכלכות, הבנתי שחזית אפשר לעזוב, אבל ממה שבית יודע עליך לעולם לא תוכל לברוח.
שמתי את תהל במיטה שלה, עטפתי אותה בארנב הורוד ובשמיכה ההיא, זאת שציירה עליה עננים בכיתה א׳, וחיכיתי עד שעיניה ייעצמו לגמרי. רק אז ירדתי לסלון הדומם, אל האישה שישבה שם וחיפשה בי משהו מוכר.
לא דיברנו.
השתיקה בינינו הייתה ארוכה מהזמן שהכרנו, סמיכה מהצער שיכולתי להכיל.
לקחתי את התיק שלי, והרמתי את המפתחות מהקיטע שבכניסה. היא שאלה בלי קול “ומה עכשיו?”
לא היה תשובה, לא כזאת שבישראל של לילות חורף או בבתים שבורים באמת אפשר לתת.
רק הסתכלתי עליה פעם אחרונה, בודק אם יש משהו להציל מבין השברים.
לא נשאר.
בדלת, לפני שיצאתי, נשאתי עיניים אל הציור המקומט שעדיין נח בפינה, שלושה אנשים בתוך בית, וילדה אחת שמאמינה שעוד אפשר לתקן.
השארתי את הדלת כמעט סגורה. כמעט.
כי למרות הכול, יש ילדים שממשיכים לחלום שיום אחד, גם אחרי המלחמות הכי ארוכות, אבא באמת יחזור הביתה.
יצאתי אל הרחוב הקר.
ולא הסתכלתי אחורה.
