שיעורים לחיים

אף אחד לא מעז להוציא הגה באולם ההלוויה. האוויר כבד בניחוח שושנים וצער. ארון מתים לבן ונוצץ מוצב על מעמד מוגבה במרכז החדר, מוקף באבלים לבושים בשחור, פניהם

הילדה הקטנה לא הציעה לאישה חסרת הבית אוכל בגלל טוב ליבה בלבד. היא עשתה זאת כי, באיזשהו אופן, היא האמינה שמצאה את אמה. פתיתי שלג רכים נחתו על רחוב בן יהודה

הבית העלמין היה כל כך דומם, כאילו אפילו הצער איבד תחושה. עלים חומים נדבקו לאדמה הלחה. ענפים חשופים חרקו לעבר שמיים אפרפרים. מצבה ישנה נעמדה בין שני הורים

תקשיב, אתה לא מבין איזה יום עבר עלייזרוק אותך רגע לסיפור שלא אמיתי… נניח תומר לביא חוזר הביתה באותו יום, בכלל לא אמור לראות כלום, אתה קולט?

הפעמון שמעל הדלת של בית ההלוואות “חפצים חוזרים” של מרדכי לא הפתיע אותו כבר עשרים שנה. הוא הכיר כל צליל בבית העסק הזה. את נהמת דלת הזכוכית כשמישהו נשען חזק מדי.

אף אחד בקהל של פסטיבל הרודיאו במתחם האצטדיון בנתניה לא ציפה לצעקה שתפרוץ מהיציע. כולם ציפו לזעם של השור. עד לפני רגע נח המזמור ברקע בעוצמה, הכרוז הרעיד

רק רציתי לבדוק את היתרה שלי.” הם צחקו עד שהמסך טרף את הקלפים הוא התחרט על הצחוק הזה כל חייו. “רק רציתי לבדוק את היתרה שלי.”