הבית העלמין היה כל כך דומם, כאילו אפילו הצער איבד תחושה.
עלים חומים נדבקו לאדמה הלחה.
ענפים חשופים חרקו לעבר שמיים אפרפרים.
מצבה ישנה נעמדה בין שני הורים כורעים, ועליה תמונה ישנה בשחור-לבן עם הפנים של שני הבנים הקטנים שלהם לנצח ילדים, לנצח מחייכים.
האמא כיסתה את פניה בשתי ידיים.
האבא בהה באבן, כאילו כבר חודשים הוא מנסה לא לצעוק עליה.
ופתאום, ילדה יחפה פסעה בין העלים ועצרה בצד השני של הקבר.
השמלה שלה הייתה קרועה.
השיער הבלונדיני הסתבך כולו.
רגליה היו אדומות מקור, מכוסות בלכלוך.
היא נראתה יותר מדי קטנה, מוזרה, ושקטה בשביל מקום כזה.
עוד לפני שמישהו מהם הספיק לשאול מי היא, היא הרימה אצבע אחת והצביעה ישר על התמונה.
“הם לא נעלמו.”
המילים קרעו את השקט כאילו משהו חי פרץ החוצה.
האמא הרימה מבט, התבלבלה. הכאב בעיניים הפך בבת אחת לסוג של פחד.
האבא הסתובב במהירות, כמעט מתרומם על ברכיו.
“מה אמרת?”
הילדה לא נסוגה לאחור.
האצבע שלה עדיין מצביעה לתמונה, והיא הסתכלה מהפנים של הבנים להורים בביטחון שקט שלא מתאים לילדה.
“הם איתי.”
הפעם זה נשמע גרוע יותר.
כי המילים כבר לא נשמעו כמו נחמה,
הן היו עובדה.
האמא התקרבה בזחילה עוד טיפה דרך העלים הרטובים, מסתכלת על הילדה כאילו פחד התמקם בתוך העצבות שלה.
“מי?”
הילדה הצביעה פעם על ילד אחד בתמונה ואז על השני.
“שניהם.”
האבא כבר התרומם לרגליים, העלים מתרסקות תחת נעליו.
האמא אחזה במצבה בשביל לא ליפול. הידיים שלה רעדו כל כך שהיא בקושי נשמה.
הרוח התחזקה בין העצים.
הקול של האבא היה עמוק, צרוד, בקושי נשלט.
“איפה?”
הילדה סוף סוף הורידה את היד.
עצירה קטנה.
ואז היא הביטה מעבר לשער של בית העלמין וענתה בתמימות בלתי אפשרית:
“בבית הילדים.”
האמא החווירה.
במובן הכי מילולי לבן.
כי הבנים נקברו אחרי שריפה ביונתן חן לפני חצי שנה. ארונות סגורים. נזקי עשן. לא נתנו לראות גופות רק בגדים וצמיד אחד אותרו.
האבא התקדם שלב, לראשונה בקול רועד.
“תיקחי אותנו לשם.”
הילדה הסתובבה לאט לכיוון השער.
האמא קמה לאט, כמעט נופלת.
האבא שלח יד שתרצה לגעת בילדה
ורגע לפני שנגע בכתפה, הוא ראה משהו כרוך סביב מפרק ידה:
צמיד חברות כחול, חוט דהוי של אחד מהבנים שלו.
היד של האבא נעצרה באוויר.
הנשימה שלו נתקעה בגרון כאב חד.
הוא הכיר את החוט הזה.
הוא קשר אותו בעצמו.
צהרי קיץ אחד
שני ילדים רצים בגינה, צוחקים, מסרבים להיכנס לאכול.
כחול לעמירי.
ירוק לגילעד.
הבטחת “תמיד אחים”.
ועכשיו
החוט הכחול קשור סביב היד של ילדה יחפה שאסור היה להכיר אף אחד מזה.
“מאיפה יש לך את זה?”
בקושי יצא לו קול.
הילדה הסתכלה על הצמיד כאילו הוא דבר שגרתי.
“הוא נתן לי אותו.”
הברכיים של האמא כמעט מכווצות.
“מי?”
הילדה נעצה בה מבט ישיר.
“עמירי.”
העולם התהפך.
עוד רגע של עמידה קפואה להורים.
ואז הילדה הסתובבה
והחלה לצעוד לעבר שער בית העלמין.
לא רצה.
לא הביטה אחורה.
רק מתקדמת
כאילו היא כבר יודעת שיתלוו אליה.
והם הלכו.
דרך שער הברזל.
חוצים את הכביש הרטוב.
עוברים בין שורות של עצים מתים.
עד שהבניין הישן הופיע דרך הערפל.
יונתן חן.
צרוב כולו בצד אחד.
חלונות אטומים בלוחות.
פסי המשטרה עדיין רופפים ברוח.
האמא נאלצה לעצור את הנשימה.
“זה סגור”
הילדה המשיכה.
“לא.”
היא הצביעה מאחור.
“החביאו אותנו שם.”
אותנו.
דם של האבא התקרר.
הוא זינק ראשון, מגף רטוב משתפרץ על הבוץ.
מאחורי הבניין
מבנה שני.
נמוך.
בטון קשיח.
בלי חלונות.
מקלט ישן.
חצי מכוסה בענפים ועלים.
האבא תפס בידית החלודה.
נעול.
הוא לא היסס.
בעיטה ראשונה.
כלום.
בעיטה שנייה
הברזל צווח.
בשלישית
הדלת נפתחה בפנים.
ושוב
שקט.
שקט לא טבעי, מעוות.
עד ש
מתוך החושך מתחת לאדמה
קול קטן.
חלש.
מפוחד.
“אבא?”
האמא צרחה.
לא מפחד.
מהכרה.
האבא כמעט נפל במדרגות בדרכו פנימה.
חושך.
אוויר קר.
ואז אלומת הפנס מהנייד שלו שטפה את המרתף
שמיכות.
ארגזים.
בקבוקי מים.
ילדים.
שישה.
קפוצים יחד.
עיניים גדולות.
רזים.
שקטים מדי.
ובפינה
שני בנים הרימו מבט.
בוגרים יותר.
רזים.
אבל חיים.
החוט הכחול כבר לא היה על היד של אחד.
הירוק עוד היה כרוך אצל השני.
“אמא?”
האמא התמוטטה על הברכיים.
לאבא לא היה קול.
לא מחשבות.
רק חיבוק שמרסק ובו-זמנית בונה מחדש את הלב ברגע אחד.
דקות אחר כך
סירנות מלאו את הכביש.
אורות ריצדו בין העצים.
אנשים צעקו.
אבל האבא חיפש את הילדה היחפה
וקפא במקומו.
היא נעלמה.
בלי עקבות.
בלי תנועה.
כלום.
רק עלים רטובים
ונשענת על הדלת של המקלט הישן
צמיד נוסף.
ירוק.
עם פתק קטן קשור עליו.
בכתב יד של ילד:
מצאת את מי שלא יכולתי להשאיר מאחור.
