אף אחד ברודיאו לא ציפה שהצעקה תבוא מהקהל

אף אחד בקהל של פסטיבל הרודיאו במתחם האצטדיון בנתניה לא ציפה לצעקה שתפרוץ מהיציע.
כולם ציפו לזעם של השור.
עד לפני רגע נח המזמור ברקע בעוצמה, הכרוז הרעיד את המיקרופון בהתרגשות לאתגר הבא והקהל צחק במושבים, עם כוסות בירה ביד.
ואז ילד אחד זינק מעל הגדר המתכתית.
הוא התרסק על העפר.
אבק התפזר סביב גופו הדק.
לרגע אחד, אף אחד באולם לא ידע לנשום.
“היי! ילד לא!” צעק הכרוז למיקרופון, קולו נשבר על הרמקולים.
הילד התרומם בידיים רועדות. קטן, הרבה יותר מדי קטן בשביל מעגל השור הזה, לבוש ג’קט ג’ינס דהוי מעל סווטשירט אפור, פניו כבר רטובות מדמעות מעורבות באבק.
בצדו השני של המתחם, השור השחור סובב את ראשו.
לאט.
הגוף האדיר שלו הסתובב, שרירים זזים מתחת לעור כהה, טופר אחד חורש את האדמה כאזהרה ממשהו עתיק.
אישה בקהל כיסתה את פיה.
גבר ליד הגדר קרא, “מה הוא עושה?!”
אבל הילד לא ברח.
וזה היה החלק שאף אחד לא הבין.
הוא היה צריך לזחול חזרה מעבר לגדר. היה צריך לצעוק לעזרה. היה אמור לקפוא.
במקום זה, שלף מכיס פנימי בג’קט במאמץ רועד מטפחת בד אדומה, ישנה, דהויה מהשמש, שפתיה מתפוררות.
ובפינה אחת, רקומות ראשי תיבות ביד.
הוא הרים אותה לשור בשתי ידיים, כאילו זה כל מה שנשאר לו בעולם.
“אבא שלי אמר שתזהה את זה,” אמר, וקולו רעד כל כך שכמעט נעלם ברוח.
הקהל השתתק.
אפילו הכרוז השתתק.
הראש של השור ירד.
לא לטעון.
להתבונן.
אבק הסתובב מתחת לפרסותיו כשהתחיל ללכת לעבר הילד לאט, כבד, מפחיד.
שפתיו של הילד רעדו. הכתפיים שלו רעדו. אבל הוא רק החזיק את המטפחת גבוה יותר.
“הוא אמר שחיכית לו,” לחש.
השור המשיך לבוא.
שורה אחר שורה, האנשים ביציע קמו על רגליהם.
הכרוז החויר מעל הפודיום. אחז במעקה עד שהפרקים של אצבעותיו הלבינו.
הילד כבר בכה, אבל לא חזק, רק בקושי מספיק כדי שכולם יראו כמה הוא משתדל לא להישבר.
“בבקשה…” אמר, מביט אל הבהמה מבעד לדמעות. “אל תעזוב גם אותי.”
ואז השור זינק.
כל האולם צרח.
אבק זהוב התפרץ כגל כשהחיה הרימה את גופה ישר אל הילד.
ואז, בצורה בלתי נתפסת, נעצר סנטימטרים מחזהו.
קרן אחת כמעט נגעה בג’קט שלו.
המטפחת ריצדה ביניהם.
נשימת הילד נעתקה.
העין השחורה והענקית של השור הביטה בו.
“רעם…?” לחש הילד.
השור הוריד את ראשו לעבר המטפחת.
ובבמת הכרוזים, הכרוז בחליפה הכחולה **איתן רגב** התכופף קדימה, בוהה בראשי התיבות הרקומות כאילו ראה אותן בעבר.
פניו השתנו.
לא פחד.
הכרה.
“אלוהים…” נשם.
ואז חטף את המיקרופון ביד רועדת וצרח:
“חכו השם הזה
הקול שלו נשבר על כל האצטדיון.
“הראשי תיבות הללו”
ידו רעדה כל כך שהמיקרופון צווח.
כל העיניים הופנו אליו.
הכרוז, איתן רגב, נראה כאילו ראה רוח רפאים.
כי על המטפחת האדומה הדהויה, מתחת לשכבות של לכלוך ושמש, נשארו שתי אותיות:
**ע.ה.**
איתן הידק את אחיזתו במעקה.
פניו התאיידו מצבע.
“לא”
הקהל השתתק.
אפילו הרוח נדמה ונעצרה.
כי כל ילדי הרודיאו של ישראל ידעו את אותן אותיות.
**עמית הלוי**.
אלוף הארץ.
אהוב הקהל.
נהרג לפני שלוש שנים.
“מות סוסים”, אמרו.
לפחות
ככה כולם סיפרו.
ידיו של הילד רעדו חזק יותר עכשיו.
אבק נדבק לדמעות שעל פניו.
אבל הוא לא הפסיק להושיט את המטפחת אל רעם.
ורעם
הכי מפחיד במעגל, ה”סטורם” הישראלי,
עשה מה שאף אחד לא ראה מעולם.
הנמיך את ראשו
ולחץ בעדינות את מצחו אל חזהו של הילד.
כל האצטדיון השתנק כאחד.
המוני הטלפונים התרוממו.
הבוקרים בשערים קפאו.
איכר זקן הסיר בשקט את כובעו.
הילד התפרץ בבכי.
לא מפחד.
מהכרה.
מהידיעה שהוא כבר לא לבד.
חיבק ביד אחת את צווארו של רעם.
ולחש
“אתה זוכר אותו.”
ואז
על הפודיום
איתן הפסיק לנשום.
כי פתאום
משהו התעורר בו.
פעם אחרונה שראה את עמית חי.
הויכוח.
ההאשמות.
האיומים.
ידיו התחילו לרעוד.
“לא”
במעגל, הילד הביט למעלה.
ישירות אליו.
כאילו חיכה לרגע הזה.
ואז שלף מכיס פנימי בג’קט מכתב מקופל.
ישן.
מוכתם מזיעה.
נקרא ונקרא שוב.
בכתב היד של אביו.
הילד הרים אותו מול כל הקהל.
“אבא שלי אמר”
קולו נשבר.
“אם רעם בוטח בי”
הביט הישר אל איתן.
“אז השקרן יחדל להסתתר.”
שלושים אלף זוגות עיניים נעצו מבט בכיוון הכרוז.
איתן עשה צעד לאחור.
טעות פטאלית.
כי פתאום
כולם שמו לב.
השופטים.
הרוכבים.
האבטחה.
המצלמות.
גם רעם.
השור הרים את ראשו.
הסתובב.
והביט ישר אל במת הכרוזים.
קולו של איתן נשבר לאבק.
“…ילד…”
הילד פתח את המכתב בידיים רועדות.
ואז קרא בקול:
“*אם יקרה לי משהו… איתן רגב יודע מי שיחרר את האוכף שלי.*”
צעקות נחרדו בחלל האצטדיון.
ברכיו של איתן כמעט קרסו.
“לאשמעו”
אבל הילד לא גמר.
דמעותיו המשיכו לרדת בזמן שהביט בגבר ששיתף פעולה בקבורתו של אביו.
ושאל את השאלה שהפכה את כל המגרש לשתיקה:
“אם זו הייתה תאונה”
הפסקה קטנטנה.
ידיו הידקו את המטפחת.
“אז למה רעם ניסה להרוג אותך בלילה שאבא שלי מת?”