שיעורים לחיים

Jeg husker så tydeligt, da min gamle veninde Rigmor først sendte mig invitationen til sit bryllup. Inge, har du fået invitationen fra Rigmor?

Inge, har du fået invitationen fra Rikke? Ja, men jeg har ingen planer om at gå til brylluppet, sagde jeg i telefonen. Hvorfor ikke? Hun er jo vores veninde

יום חמישי, 14 במרץ היום חזרת הזיכרון לתוך השקית שהייתי קשורה בחבל דק. כשמשכו את החבל ברגישות, המפגש של הבד נחלש לאט, משריש רחש של נייר ישן ופסולת.

כאשר ענת משכה בחוט שמקשר שקית ישנה, הבד התרכך לאט לאט, משרשר קול של עלים מנפנפים ברוח. לרגע הריח של אבק, בד עתיק ומתוק, כמו זכרון ילדות שכבר נעלם מהזיכרון של כולם.

Kære dagbog, I dag trak jeg i snoren, som holdt den store pose fast til bænkens ben i den lille skråtliggende værkstedshal på Vesterbro.

Da Sigrid Lund trak i snoren, der bandt den slidte pose, løsrev stoffet sig langsomt med en sagte raslen. Et øjeblik syntes duften af støv, gammelt lærred

כשענת משכה בחבל שהקשר את השקית, הבד נחלש לאט, שׂרק צליל של רשרוש עדין. לרגע נדמה שהמתוך החדר עולה ריח של אבק, בד ישן ומתוק כמו זיכרון ילדות שכבר שוכחים.

בפינת תחנת האוטובוס בתל אביב, במקום שבו רוב הכלבים העייפים או המשוטטים מתפזרים על המדרכות, ישב כלב קטן לא בדיוק על המישור, אלא ישר על הספסל של התחנה.

במושב של תחנת האוטובוס, על הספסל המוכר שבו חכרים רק הכלבים העייפים או הוֹרְחִים, יושב כלב קטן לא על הרצפה אלא על קצה הספסל, כבןאדם. הוא יושב בשקט, בביטחון

På den kolde, snedækkede busstoppested ved Rådhuspladsen sad den som om den var en træt, omstrejfende hund, men lige så rolig som en mand på en bænk.