Author: Alejandro García
הם החליטו במקומי אני הולכת עם הסינר, עייפה מהבוסתן, ידיים שלי מריחות מבזיליקום ואדמה. ערב יולי חמים בשפלה, והשקט צובע הכול. פתאום עוצרות אותי קולות מהמרפסת
Пָגְדָה בְּזִכְרוֹנוֹ שֶׁל הָאָב. לִיאָה סְמוּאֵל צָעֲדָה לְאַט בֵּין הַבָּתִּים שֶׁעָל יְדֵי הָכְּרָמִים, כְּבָר יוֹתֵר מֵשָׁעָה, לַמְרוֹת שֶׁהַמַּרְחָק
רבקה, באמת שאני לא יכולה עכשיו, אני מרגישה נורא רע נועה פלטה את המילים בשקט, עיניה עצומות, מנסה להסתתר מהאור החזק שנשפך אל החדר יחד עם רבקה. לא יכולה?
את לא אחראית, אמא. תלדי איפה שהוא אחר. נועה הייתה רק בת שבע-עשרה כשהתחתנה עם אילן. ישר אחרי התיכון, וכבר אחרי חודש הלכה עם טבעת על האצבע ובטן שהתעגל כל
Life Lessons
מקום ריק את הפכת למקום ריק, עיינה. את מבינה? ריק. מקום. הוא אמר זאת בשלווה, כאילו הוא מקריא רשימת קניות. עמד ליד החלון, גבו אליה, מביט לחצר.
אלון מעולם לא ראה את עצמו כחשדן, ובטח שלא כפרנואיד. הוא היה גבר מעשי, קבלן ותיק, אחד כזה שמסתמך על נתונים, על תוכניות בניין, ועל העיניים שלו.
Зимой тридцать второго года, в мошаве נחל צורים, никто у нас не считал дней. Люди пересчитывали горсти манной крупы в кладовке, щепки в печи да удары сердца
המרד השקט של גלית “גלית, אני לא יכולה יותר,” הקול בטלפון נשמע כמו גזר דין, לא כמו בקשת עזרה. “אין לי לאן ללכת. את הרי אחותי.”
קציצות של חמותי ניצן ויעל כבר גרו יחד שלוש וחצי שנים, ובכל התקופה הזאת יעל ביקרה בבית חמותה אולי רק ארבע פעמים, וגם זה רק בחגים הגדולים, על הדרך לכמה שעות
Life Lessons
חלום ביתי הבייביסיטר הדיגיטלית עמדה על השידה בחדר הילדים, לא מסתכלת אל עבר העריסה של הבן שלה, אלא דווקא אל כיוון דלת חדר ההורים. דנה שמה לב לזה דווקא ברגע