Alejandro García

כל עוד חיים – אף פעם לא מאוחר: סיפור אנושי על אהבה, אשמה ותיקון במשפחה ישראלית

January 24, 20260271

אז מחר אני בא לקחת אותך, כמו שסיכמנו, אמא. אני בטוח שתיהני שם מאוד אילן מיהר ללבוש את הזקט וסגר בעדינות את דלת הכניסה. חנה לוי הניחה את גופה העייף על הספה.

Life Lessons

זה לא הבית שלך אלונה הסתכלה בעצב על הבית בו גדלה מגיל צעיר. בת שמונה-עשרה בלבד, וכבר הספיקה לאבד תקווה בחיים. למה הגורל כל כך אכזר אליה? סבתא שלה נפטרה; היא לא הצליחה להתקבל לאוניברסיטה בגלל שכנה במבחן שכתבה ממנה הכול ולחשה משהו לחשב הבוחן. אלונה הואשמה בהעתקה והורחקה מהמבחן, והיא לא הצליחה להוכיח את חפותה. אחר כך התברר שהבחורה הזו היא בתו של אחד העשירים בעיר. האם בכלל אפשר להתמודד נגד כאלה? אחרי כל האכזבות והבעיות, פתאום צצה בחייה אמא שלה – עם שני אחים למחצה ובעל חדש. איפה היא הייתה כל השנים? אלונה גודלה בידי הסבתא, ואמא שלה נעלמה כשהייתה בת ארבע. אף זיכרון טוב לא נשאר מהשנים איתה: בזמן שאבא עבד, האם הייתה משאירה אותה לבד בבית והולכת לבלות. גם כשהייתה נשואה, לא הסתירה את החיפוש אחר “גבר ראוי יותר”, ואחרי מות אביה עשתה הכל מהר מאוד כדי להמשיך הלאה. כעבור כמה שנים, האם הגיעה שוב, ביקשה מהסבתא להעביר אליה את הבית, אך זו סירבה בנחישות. בפעם אחרת, כאשר אלונה הייתה בת 12, האם הופיעה עם אחד מהאחים וניסתה שוב לשדל את האם לחתום על הבית. אלונה ראתה בעיניים את המריבות והכעסים שלהם, ושאלה את סבתה מדוע תמיד הן רבות כשהאם באה. הסבתא ענתה: “כי אמא שלך אגואיסטית! כנראה טעיתי כשהייתה ילדה”. כשסבתא חלתה לפתע, הכל התהפך. תוך זמן קצר הידרדרה לבריאות קשה ונפטרה. האם הסכימה לבוא רק להלוויה, ואחרי שלושה ימים הציגה צוואה המורה שהבית שייך לה ולבניה, ודרשה מאלונה לעזוב ולעבור לדודה שלה. אלונה הייתה שפופה באבל ולא הייתה מסוגלת להיאבק. המעבר לדודה היה קשה, במיוחד כשחברתה חדשה של הדודה והחבר’ה שלה התחילו להפגין אליה התעניינות לא נעימה. אחרי שסיפרה לחברה פבל, הוא מיד החליט: “נעבור יחד לדירה הקטנה של אבא שלי בשכונה. אני אציע לו – והפעם הוא לא יסרב”. לאחר שנודע למשפחה של פבל על המצוקה של אלונה, כולם תמכו בה. אך האם שלה לעגה והמשיכה להילחם על הבית, תוך שהיא משפילה את בתה ואומרת שכלום לא יקבלו ממנה. פבל ואביו עזרו לאלונה לערוך בדיקה אצל נוטריון, וגילו שהסבתא עשתה לה העברה רשמית של הבית, והצוואה הישנה של האם אינה בתוקף. אלונה הייתה הבעלים החוקי של הבית. כשהודיעו לאם, פרצה סערה; היא ובעלה איימו ודרשו מאלונה לעזוב. אך המשטרה פעלה ופינתה אותם מהבית. אמה ניסתה לתבוע את החשבון הבנקאי של הסבתא — וחלק מהכסף אכן הגיע אליה, אבל את הבית לא הצליחה להשיג. אלונה נשארה בבית שלה, פבל עבר לגור עמה, הם התחתנו ואחר כך גם התקבלה ללימודים וילדה ילד. היא הייתה אסירת תודה לכל עזרה שקיבלה — וחיה חיי אושר. מאת: אודטה

January 24, 2026049

זה לא הבית שלך נועה הביטה בעצב בבית בו גדלה מגיל צעיר. רק בת שמונה עשרה, והיא כבר איבדה אמון בחיים. למה הגורל כל כך אכזר כלפיה? סבתה נפטרה, ולא הצליחה

Life Lessons

סבתות לשימוש נוח: סיפורן של שתי נשים ישראליות בחדר בית חולים – על משפחה, בדידות, ולקיחת החיים חזרה לידיים

January 24, 2026048

סבתות נוחות דליה בן-צור התעוררה מצליל צחוק רם. לא מצחקוק חנוק, לא מגיחוך עדין אלא מצחוק בוקע וחסר גבולות של ממש, כזה שלא מתאים בכלל למחלקה של בית חולים

Life Lessons

“עד שנמכור את הדירה, תלכי לבית אבות” — אמרה הבת לודמילה נישאה בגיל מאוחר מאוד. ראוי לציין, שלודמילה התקשתה למצוא זוגיות, ואישה בת ארבעים כבר כמעט שלא קיוותה לפגוש, לפי אמות המידה שלה, גבר ראוי. אדוארד בן ה-45 היה נסיך לא קטן. הוא היה נשוי כמה פעמים, ולו שלושה ילדים, שלהם העביר את דירתו לפי הוראת בית המשפט. לכן, אחרי כמה חודשים בהם נדדו בין דירות שכורות, נאלצה לודמילה להביא את בעלה לדירת אמה, מריה אנדרייבנה, בת השישים. מתוך ההיכרות הראשונה עם הדירה, אדיק עיוות את פניו, משך באף, והבהיר במבטו שהריח בדירה מפריע לו. “מריח פה כמו בית זקנים,” רטן בגועל. “צריך לאוורר פה דחוף.” מריה אנדרייבנה שמעה היטב את דברי חתנה, אך התעלמה מהם. “איפה נגור בכלל?” נשם אדיק בכבדות, בבירור לא מרוצה מהמעבר. לודמילה החלה להתרוצץ, מנסה למצוא חן בעיני בעלה, ולקחה את אמה הצידה. “אמא, אני ואדיק ניקח את החדר שלך,” לחשה בתה, “ואת תסתפקי בחדר הקטן בינתיים.” באותו הערב, מריה פטרובנה, בגסות לב, הועברה לחדר הקטן בדירה, שהיה בקושי ראוי למגורים. להזיז חפצים – זה כבר נעשה בלעדית על ידי האם, כי החתן סירב לסייע. כך החלה תקופה קשה עבור מריה. אדיק לא היה מרוצה מכלום: מהאוכל, מהניקיון, מצבע הקירות. אבל יותר מהכל, הריח בדירה הוציא אותו מדעתו. הוא טען שהוא אלרגי לריח הזה. אדיק השתעל בכאילו בכל פעם שלודמילה עברה את מפתן הדירה. “אי אפשר לחיות כך! צריך לעשות משהו!” פנה בזעם ללודמילה. “אין לנו כסף לדירה שכורה,” גמגמה לודמילה. “תעיפי את אמא שלך מפה,” רטן, “אי אפשר לנשום.” “לאן אשלח אותה?” “לא מעניין, תמצאי פתרון! לבית הזה כבר אין תקנה. צריך למכור אותו ולקנות דירה אחרת,” מלמל אדיק. “בדיוק! לכי תדברי איתה!” “ומה אגיד?” “תמציאי משהו! בסוף אחרי שהיא תלך, הדירה תרשם על שמך. נזרז את העניין,” השיב באדישות. “זה לא נעים…” “את לא מבינה מי יותר חשוב לך, היא או אני? אני נתתי לך הזדמנות בגיל ארבעים. מי בכלל היה לוקח אותך, רווקה זקנה?” לחץ אדיק במכוון. “אם אלך, תישארי לבד, וספק אם מישהו אחר יסכים לקחת אותך.” לודמילה שלחה מבט מפוחד לבעלה והלכה אל אמה, שהתגוררה כעת בזווית צרה בדירה. “אמא, בטח קשה לך לגור ככה…” פתחה בתה בזהירות. “איך אפשר לשפר את המצב?” שאלה האם בתקווה. “לא, יש לי רעיון אחר. אם בכל מקרה הדירה הזו בסוף על שמי, נכון?” שאלה לודמילה. “כן, בוודאי.” “אז בואי נזרז תהליכים. נמכור את הדירה ונקנה מקום טוב יותר.” “אולי נשפץ את הדירה הזו?” “לא, כדאי לנסות לקחת משהו טוב יותר.” “אבל לאן אני אלך, בתי?” שפתיה של מריה אנדרייבנה רעדו. “עד שנמכור את הדירה ונקנה חדשה, תעברי בינתיים לבית אבות,” בישרה לודמילה לאמה, מלאת שמחה מדומה — “זה זמני, אנחנו כמובן ניקח אותך בחזרה אחרי המעבר!” “באמת?” שאלה האם בתקווה. “כמובן. אסדר הכל, נשפץ, ונחזיר אותך,” לחצה לודמילה את ידה. מריה נכנעה והסכימה להעביר את הדירה על שם בתה. כשהמסמכים היו מוכנים, אדיק שמח: “תארזי את הדברים של אמא שלך. נוסעים לבית אבות.” “עכשיו?” נדהמה לודמילה, שהתביישה במעשיה. “למה לחכות? גם הפנסיה שלה לא חשובה לי. היא רק עושה כאן בעיות. חיה מספיק, תיתן לנו לחיות,” קבע אדיק. “עדיין לא מכרנו את הדירה…” “תעשי מה שאני אומר, אחרת אשאיר אותך לבד,” איים. כעבור יומיים, גררו את מריה ואת חפציה לכיוון בית האבות. בדרך, אמא הדמיעה בדמעות נסתרות. אדיק לא הצטרף – אמר שילך “לאוורר” את הדירה מהריחות. האם שובצה במהירות בבית האבות, ולודמילה, בתחושת בושה, נפרדה ברפיסות. “את באמת תחזרי לקחת אותי?” שאלה האם. “כמובן, אמא,” הסיטה לודמילה את המבט. היא ידעה שאדיק לעולם לא יסכים להחזיר את האם לדירה חדשה. הדרדרות מוסרית — לודמילה ואדיק מכרו במהירות את הדירה, קנו חדשה, והרשימו אותה על שמו של אדיק. לודמילה לא יכלה לערער. כעבור כמה חודשים ניסתה לשוב ולדבר עם בעלה על האם, והוא איים עליה. “אם תנסי שוב להזכיר אותה – אני זורק אותך!” השיב אדיק. היא שתקה. לפעמים רצתה לבקר את אמה, אך בכל פעם שדמיינה את דמעותיה, התייאשה. במשך חמש שנים, מריה אנדרייבנה חיכתה בכל יום שלודמילה תחזור. אבל זה לא קרה. הכאב הכריע אותה. לודמילה גילתה על מותה רק שנה לאחר מכן, כשאדיק זרק אותה מהבית ונזכרה באמא. תחושת אשמה גברה עליה, והיא החלה לבלות את ימיה במנזר בתקווה לקבל מחילה על חטאה.

January 24, 20260136

בזמן שאנחנו מוכרים את הדירה, תחיי קצת בבית אבות הכריזה הבת. נעמה התחתנה, מה שנקרא, ברגע האחרון. למעשה, כבר איבדה תקווה בגיל ארבעים למצוא מישהו “

Life Lessons

אבא לבית אבות: הסיפור של ליזי – מלחמתה של בת יחידה עם רגשות אשמה, אלימות במשפחה, ואהבה שמעולם לא קיבלה – כשאביה הקשיש, לשעבר איש ציבור ואב רודן, נשלח באי רצונו לבית אבות, וליזי נקרעת בין העבר, חובת הדאגה ותהום הנפש שלה.

January 24, 2026043

– מה זה עכשיו, איזו שטות על בית אבות? אין סיכוי! אני לא עוזב את הדירה שלי! אביה של דרורית משאלי הרים מַגְבֵּית וזרק בה, מנסה לקלוע לראשה.

Life Lessons

אחרי הגירושים — ההורים גירשו אותי מהבית: סיפור על ילדות רגילה, משפחה מתפרקת, ותהפוכות בדרך לפיוס משפחתי בישראל

January 24, 20260105

בכאב וזעם שעמדו באוויר, ביקשתי הפצרתי אבל אמא לא נכנעה. היא דחפה את כל חפציי במהירות לתרמיל, זרקה לי כמה שטרות של שקלים והורתה לי לעזוב את הבית.

Life Lessons

אחרי גיל שבעים הרגשתי לא רצויה, אפילו בני ובתי לא טרחו לאחל לי מזל טוב ליום הולדתי

January 24, 20260690

אחרי גיל שבעים אף אחד לא היה צריך אותה, אפילו הבן והבת לא התקשרו לאחל לה מזל טוב ליום ההולדת רותי ישבה על ספסל בגן של בית החולים, והדמעות זלגו לה בלי הפסקה.

Life Lessons

החבר שנמכר – סיפורו של סבא והוא באמת הבין אותי! לא היה שמח, הבנתי שזו הייתה שטות. מכרתי אותו. הוא חשב שזו משחק, ואז קלט שמכרתי אותו. הזמנים — תמיד לכל אחד משלו. לאחד גם הכל כלול לא מספיק, ולאחר יספיק כיכר לחם שחור עם נקניק בשפע. וככה גם אנחנו חיינו, כל פעם אחרת. הייתי אז ילד קטן. הדוד שלי, דוד יוסי, אח של אמא, הביא לי במתנה גור רועים, והייתי בעננים. הכלבלב נקשר אליי, הבין אותי בלי מילים, הביט לי בעיניים וחיכה רק שאפנה אליו. – ארצה! – הייתי מחכה, אומר, והוא מיד משתטח, מביט לי בעיניים באהבה, כאילו מוכן למות בשבילי. – לשבת! – פיקדתי, והכלבלב קפץ על כפותיו השמנות ועצר, מרייר לקראת הפרס. הוא חיכה, רק חיכה למשהו טעים. לא היה לי איך לפנק אותו. גם אנחנו היינו רעבים אז. כאלה היו הימים. הדוד יוסי, זה שהביא את הגור, אמר לי יום אחד: – אל תדאג, ילד, תראה כמה הוא נאמן. תמכור אותו, ואחר כך תקרא לו – הוא יברח אליך. אף אחד לא יידע. תקבל כסף. תקנה לך ואמא קצת ממתק, וגם לו. תשמע לדוד שלך – אני יודע מה אני אומר. אהבתי את הרעיון. לא חשבתי כמה זה לא יפה. הרי מבוגר אמר, זו בדיחה, העיקר שאקנה משהו טעים. לחשתּי לאמיץ, באוזנו השעירה, שאמכור אותו, אבל שאקרא לו – שיברח אליי מזרים. והוא באמת הבין! נבח כאילו אומר – הבנתי. למחרת קשרתי אותו ברצועה, ולקחתי אותו לתחנה. שם מוכרים הכל – פרחים, מלפפונים, תפוחים. הגיעו האנשים מהרכבת, התחילו לקנות ולסחור. יצאתי מעט קדימה, מושך את הכלב. אבל אף אחד לא ניגש. רוב האנשים עברו, ואז הגיע גבר עם מבט חמור: – ילד, מה אתה עושה פה? מחכה למישהו או אולי רוצה למכור את הכלב? איזה גור חזק – אקח אותו, יאללה. ותחב לי כסף ליד. נתתי לו את הרצועה, אמיץ הסתכל סביב ושמח להתעטש. – יאללה, אמיץ, לך, חבר, לך – לחשתי לו – אני אקרא לך, תבוא. והוא הלך עם הגבר. התחבאתי ועקבתי אחרי שניהם. בערב הבאתי הביתה לחם, נקניק וממתקים. אמא הסתכלה עליי בקפידה: – לאן גנבת את זה? – לא גנבתי, אמא, עזרתי עם סלים בתחנה, קיבלתי מתנה. – כל הכבוד, בן, לך לישון – אני עייפה, תאכל ותישן. היא אפילו לא שאלה על אמיץ, לא היה לה אכפת. דוד יוסי בא בבוקר. הייתי בדרך לבית ספר, אבל רציתי רק לברוח לאמיץ ולקרוא לו. – נו, – צחק – מכרת את החבר? וטפח לי על הראש. התרחקתי ושתקתי. בלילות לא ישנתי ולא נגעתי בלחם עם הנקניק. לא היה שמח, הבנתי שזו הייתה שטות. לא סתם אמא לא אהבה את יוסי. – הוא לא בסדר, אל תקשיב לו, – אמרה לי. חטפתי את הילקוט ורצתי מהבית. הבית היה שלושה רחובות משם, רצתי נשימה אחת. אמיץ ישב מאחורי גדר גבוהה, קשור בחבל עבה. קראתי לו, אבל הוא הביט בי בעצב, ראשו על כפותיו, מזיז זנב, מנסה לנבוח – אך לא יצא קול. מכרתי אותו. הוא חשב שזו משחק, ואז קלט שמכרתי אותו. אז יצא הבעלים החדש וצרח עליו. אמיץ קיפל את הזנב והבנתי שהסיפור נגמר. בערב שוב עבדתי בתחנה, הרווחתי קצת, העזתי ודפקתי בדלת. הגבר פתח: – אה, ילד, מה אתה עושה פה? – דוד, אני רוצה לבטל – ותָּתּי לו חזרה את הכסף. הגבר הביט, לקח את הכסף בלי מילה, שחרר את אמיץ ואמר: – קח אותו, ילד. הוא מתגעגע – לא יצא ממנו שומר, אבל תזהר – אולי לא יסלח לך. אמיץ הביט בי בעצב. המשחק שלנו הפך למבחן. ואז ניגש אליי, ליקק לי את היד ודחף את אפו לבטן שלי. מאז עברו שנים, אבל למדתי שלעולם – אפילו בצחוק – לא מוכרים חברים. ואמא שמחה אז: – אתמול הייתי עייפה, ואחר כך חשבתי – איפה הכלב שלנו? התרגלתי אליו, הוא משלנו, אמיץ! ודוד יוסי בא אלינו פחות – הבדיחות שלו לא היו מצחיקות אותנו.

January 24, 2026031

נמכר החבר. סיפור של סבא והוא הבין אותי! לא היה לי שמח, הבנתי שזו שטות גמורה. מכרתי אותו. הוא חשב שזו עוד משחק, אבל אחר כך הבין שמכרתי אותו באמת.

Life Lessons

עשיתי בדיקת DNA והתחרטתי על זה הייתי חייב להתחתן כי גיליתי שחברתי בהריון. אחרי החתונה הבאתי את אשתי להורים שלי, כי אז לא היה לנו אפשרות לגור לבד. הזמן עבר ונולד לנו בן מקסים. בהמשך החלטנו לקחת משכנתא ולהתחיל חיים עצמאיים. כעבור זמן מה אשתי בישרה לי שהיא שוב בהריון, וככה נולדה לנו הנסיכה שלנו, אנה. הילדים גדלו במהירות, ולכל שנה שהייתה עוברת, שמתי לב יותר ויותר שהם בכלל לא דומים לי – אפילו האופי שונה לגמרי. אגב, גם לאשתי הם לא דומים. ג’ינג’ים עם נמשים – מאיפה זה הגיע אלינו למשפחה? עלה לי הרעיון לעשות בדיקת אבהות. אולי זה לא רעיון טוב, אבל זו הייתה האפשרות היחידה שהייתה לי. רציתי לדעת בוודאות שאני מגדל את הילדים שלי. עשיתי את הבדיקה, והייתי צריך לחכות שבועיים לתוצאות. מיד כשצלצלו, מיהרתי למעבדה. ברוך השם, הייתי אבא שלהם. חזרתי הביתה והחבאתי את המסמכים כדי שאשתי לא תמצא אותם. אבל למה בכלל לא זרקתי אותם מיד? לא עבר הרבה זמן ושילמתי ביוקר על הטעות הזאת. כמה ימים אחר כך, אשתי זרקה לי את המסמכים בפניי. היא עשתה כזה סקנדל שכל הבית רעד. אני מבין מאיפה זה בא, אבל אפשר היה לפתור את זה בדרכי נועם. היא לא הצליחה לסלוח לי, והיום אני לבד. עברו כבר חמש שנים מאז, ואשתי לא נותנת לי לראות את הילדים. כך קרה שסקרנות אחת קטנה לקחה ממני את היקר לי מכל – המשפחה שלי. אני מקווה שיום אחד אשתי תוכל לסלוח לי…

January 24, 2026042

שמע, חייב לשתף אותך במשהו שעברתי, לא קל לי לדבר על זה, אבל אולי זה יעזור למישהו אחר. אז ככה הכרתי את נועה, התאהבנו והכול היה מדהים. יום אחד היא באה אליי

Life Lessons

אל תלכי, אמא: סיפור משפחתי ישראלי החכמה העממית אומרת: אדם הוא לא אגוז – אי אפשר לפצח אותו ברגע. אבל תמרה ויינשטיין הייתה בטוחה שהיא דווקא כן מבינה מצוין באנשים! מירה, הבת שלה, התחתנה לפני שנה. תמרה כל כך קיוותה שמירה תמצא בחור ראוי, יבואו נכדים – והיא, הסבתא, תחזור להיות לב המשפחה הגדולה, בדיוק כמו פעם. רוסלן התגלה כבחור פיקח וגם לא עני כלל, והוא גם גאה בזה מאוד. אלא שהם עברו לגור לבדם, בדירה של רוסלן, ונראה שלא ממש ביקשו את עצותיה! היה לה ברור – רוסלן משפיע לרעה על מירה! זה ממש לא התאים לתוכנית של תמרה, והוא התחיל ממש להרגיז אותה. “אמא, את פשוט לא מבינה, רוסלן היה ילד פנימייה. הכל השיג בעצמו, הוא חזק ומקסים וטוב לב,” ניסתה מירה להסביר. אבל תמרה רק קימצה שפתיים וחיפשה בו עוד חסרונות. היא הייתה משוכנעת שעליה לעיניים למירה, לפני שיהיה מאוחר מדי! בלי השכלה, עקשן, כלום לא מעניין אותו! בסופי שבוע הוא נדבק לטלוויזיה – “הוא עייף, כביכול!” וכך, הבת שלה רוצה לבלות את כל חייה? אין מצב, עוד תודה לה מירה. ומה עם הילדים – נכדיה של תמרה – איזה דוגמה יתן להם כזה אבא?! אז תמרה הייתה מאוד מאוכזבת. גם רוסלן, שחש את עוינותה, התחיל להתרחק. הקשר הלך ודעך, ותמרה נמנעה לבקר אצלם. איש החסד, בעלה של תמרה, ישב על הגדר ונתן לדברים לזרום. עד שלילה אחד, מירה התקשרה מודאגת: “אמא, לא סיפרתי, נסעתי ליומיים לנסיעת עבודה. רוסלן חלה באתר הבנייה, חזר הביתה מוקדם ומרגיש גרוע. אני מתקשרת והוא לא עונה.” “למה את מספרת לי?,” התרגזה תמרה, “אתם מסתדרים לבד, לא? לי את לא דואגת! אז בשביל מה השיחה הזאת באמצע הלילה? את שפויה?” “אמא, בבקשה, פשוט כואב לי שלא מוכנה להבין כמה אנחנו אוהבים. את חושבת שרוסלן ריק מתוכן, אבל זה לא נכון! איך את יכולה לחשוב שאבחר מישהו לא טוב? לא מאמינה בי?” תמרה שתקה. “אמא, אני מבקשת, יש לך מפתח לדירה שלנו… תיכנסי אליו, לדעתי קרה לו משהו! בבקשה!” “טוב, רק בגללך.” תמרה הלכה להעיר את בעלה, וביחד פתחו את הדלת. הבית חשוך. “אולי הוא לא בבית?” הציע בעלה, אבל תמרה שתקה. היא הרגישה את דאגת הבת דרך הטלפון ונכנסה לחדר. היא נדהמה – רוסלן שכב על הספה בתנוחה מוזרה וחום גבוה. הרופא אישר: “אין מה לדאוג, יש לו סיבוך אחרי שפעת – כנראה התאבד בעבודה.” כשהרופא הלך, רוסלן ישן. תמרה ישבה לידו. הוא נראה צעיר יותר, תמים, לא כמו שתמיד חשבה. “בבקשה, אמא, אל תלכי…” לחש רוסלן מתוך חלום ולפת את ידה. תמרה קפאה, אבל לא עזבה את ידו עד הבוקר. מוקדם מירה התקשרה: “אמא, סליחה, אני כבר מגיעה. לא צריך לבוא – הוא יהיה בסדר”. “כבר הכל בסדר – מחכים לך”, חייכה תמרה. “הכל טוב.” ***** כשנולד נכדה הראשון, תמרה מיד הציעה עזרה. רוסלן נשק לה: “רואה, מירה, אמרת שאמא שלך לא תרצה לעזור – אבל תראי איזו סבתא!” ותמרה, מחזיקה את טימור התינוק, הסתובבה בדירה ואמרה: “טימקה, מזל שיש לך הורים וסבים כאלה. ילד מאושר!” אז כנראה שהפתגם צדק – אדם הוא לא אגוז, אי אפשר לפצח אותו מיד. ורק אהבה באמת עוזרת להבין הכל.

January 24, 20260111

אל תלכי, אמא. סיפור משפחתי כמאמר הפתגם: אדם אינו גרעין תמר, אי אפשר לפצח אותו מיד. אבל רבקה בן-דוד הייתה בטוחה שזו שטות מוחלטת הרי היא מבינה מצוין בבני אדם!