Alejandro García

“תסמונת החיים הלא ממומשים לנצח… וידויה של אישה בת 60 אילנה: השנה חגגתי 60, ואף אחד מהמשפחה לא טרח אפילו להתקשר ולברך אותי. יש לי בת ובן, נכד ונכדה, וגם גרוש שנמצא עדיין בתמונה. הבת בת 40, הבן בן 35. שניהם גרים בתל אביב, סיימו אוניברסיטאות יוקרתיות. שניהם חכמים ומצליחים. הבת נשואה לבכיר במשרד ממשלתי, הבן נשוי לבת של טייקון תל אביבי. לשניהם קריירה מוצלחת, דירות ומעל לעבודה שלהם גם עסקים פרטיים. יציבות. הגרוש עזב כשהבן סיים לימודים. אמר שמאס בקצב החיים. למרות שהוא עבד רגוע במקום אחד, ובסופי שבוע בילה עם חברים או על הספה, לחופשות נסע חודש שלם למשפחה בצפון. אני בכלל לא חופשתי — עבדתי בשלוש עבודות במקביל: מהנדסת במפעל, מנקה במשרדי ההנהלה, ובסופי שבוע מארזת בסופר משמונה עד עשרים, פלוס ניקיון חדרים. הכל הלך לילדים — תל אביב יקרה, ולימודים במוסדות יוקרה דרשו לבוש טוב, אוכל ובילויים. למדתי ללכת בבגדים ישנים, לתפור, לתקן נעליים. נקייה, מסודרת, הספיק לי. השמחה היחידה הייתה בחלומות — לעיתים חלמתי שאני צעירה ומאושרת. הגרוש, מיד כשעזב, קנה רכב יוקרתי. מסתבר שחסך לא מעט. חיינו המשותפים היו מוזרים — כל ההוצאות עליי, חוץ משכר דירה. בהוצאות הבית הוא סיים. את הילדים לימדתי לבד… הדירה שלנו בת ירושה מסבתא. ישנה, מתוחזקת, באבן גבירול, שני חדרים שהפכו לשלושה. מחסן של 8.5 מ”ר עם חלון שופץ, והפך לחדר של הבת. אני והבן חלקנו חדר, כי עבדתי כל היום. הגרוש גר בסלון. אחרי שהבת עברה לתל אביב, לקחתי את המחסן. הבן נשאר בחדר. הפרידה מהגרוש הייתה בשקט, בלי קרב או רכוש, בלי האשמות. הוא רצה לחיות — אני הייתי מותשת והוקל לי… לא צריך לבשל שלוש מנות, לכבס בגדים, לסדר, אפשר סוף סוף לנוח. באותו זמן כבר היו לי בעיות גב, פרקים, סוכרת, בלוטה, והתרוקנות נפשית. בפעם הראשונה לקחתי חופשה לטפל בעצמי. לא ויתרתי על הכנסה נוספת. טיפלתי בעצמי. שכרתי מומחה טוב, עם עובד נוסף, ושיפצו לי את השירותים מעולה תוך שבועיים. זו הייתה שמחה פרטית! בשביל עצמי! כל השנים שלחתי לילדים כסף לימי הולדת, חגים, פורים, חנוכה, פסח. אחר-כך נכנסו גם הנכדים. לא הפסקתי לעבוד. לעצמי לא השארתי גרוש. לא קיבלתי ברכות או מתנות, ואם כן — מתוך נימוס אחרי ששלחתי להם. הכאב הגדול — לשום חתונה לא הוזמנתי. הבת אמרה: “אמא, לא תשתלבי באנשים שם. יהיו בכירים מהממשלה.” על החתונה של הבן שמעתי מהבת רק אחרי שהסתיימה… לפחות לא ביקשו כסף. אף ילד לא מגיע, גם כשאני מזמינה. הבת אמרה שאין לה מה לעשות ב”פריפריה” (מרכז עיר עם מיליון תושבים). הבן טוען — אמא, אין לי זמן! טיסות לתל אביב הלוך-חזור כל יום, שעתיים בלבד… לקרוא לתקופה הזאת? חיים עם רגשות כבושים… חייתי כך, כמו סקרלט אוהרה — “אחשוב על זה מחר”… הדחקתי דמעות, כאב, רגשות, מהתפלאות לייאוש. חייתי רובוט מתוכנת לעבודה. ואז המפעל נקנה ע”י תל אביבים, התחילה התייעלות. פיטרו אותנו, דברי עבודה שמעל גיל 60. באותו רגע יצאתי לפנסיה מוקדמת בת 20 אלף שקל… נסי לחיות מזה. למזלי השתחררה משרת ניקיון בבניין — אז הלכתי לנקות את הלובי ועוד 20 אלף. את הסופר לא עזבתי — שלושת אלפים למשמרת. מעייף ליום שלם על הרגליים. התחלתי לאט לאט לשפץ את המטבח. הכל לבד, הזמנתי שכן לעיצוב — יצא טוב וזול. ושוב צברתי כסף. רציתי גם לשפץ את החדרים, להחליף ריהוט. אבל לא הייתה בתוכנית מקום לי! למה הוצאתי? אוכל פשוט, מעטים, והרבה תרופות. שכר דירה רק עולה. הגרוש הציע — תמכרי את הדירה, תקני לך קטנה. אבל היה לי חבל, זו זיכרון מסבתא — ההורים לא זכורים לי, היא גידלה אותי. הדירה הזו יקרה לי. נשארנו ידידים, מדברים לפעמים. אצלו הכל טוב. על חייו הפרטיים שותק. פעם בחודש מגיע, מביא ירקות, מים, תפו”א. עוזר עם הכבד. כסף לא לוקח. אומר ששליחים מביאים אוכל לא טוב. מסכימה. משהו בי קפא — הכל מכונס. חיה וחיה. עובדת המון. לא חולמת, לא רוצה לעצמי כלום. את הבת והנכדים רואה באינסטגרם שלה. את הבן ברשת של הכלה. שמחה שטוב להם, שיש בריאות, שמבלים במסעדות ובטיולים. אולי לא נתתי מספיק אהבה, בגלל זה הם לא אוהבים אותי. הבת לפעמים שואלת מה איתי. תמיד עונה שהכל טוב. לא מתלוננת. הבן שולח לפעמים הודעה: “היי אמא, מקווה שהכל בסדר.” פעם אמר לי שלא רוצה לשמוע על בעיות, זה מדכא אותו. מאז חדלתי לשתף, עונה — הכל טוב בן. מאוד רוצה לחבק את נכדיי, אבל כנראה לא יודעים על קיומה של סבתא חיה-מנקה-פנסיונרית. אולי לפי “האגדה” כבר לא בעולם הזה… לא זוכרת מתי קניתי משהו לעצמי, חוץ מתחתונים וגרביים הכי זולים. לא זוכרת טיפול יופי. פעם בחודש מסתפרת אצל ספרית בבניין, צובעת לבד. לפחות נשארתי באותו מידה — 40/42. אין צורך בעדכון בגדים. מאוד מפחדת שיום אחד לא אוכל לקום מהמיטה — בעיות גב חזקות כל הזמן. מפחדת להישאר משותקת. אולי לא הייתי צריכה לחיות ככה, בלי חופש, בלי שמחה קטנה, תמיד לעבוד ותמיד לדחות הכל ל”אחר כך”? איפה ה”אחר כך”? הוא כבר לא קיים… הנשמה שלי ריקה… גם הלב… וסביבי ריקנות… לא מאשימה אף אחד, ולא את עצמי. עבדתי כל חיי וממשיכה לעבוד. בונה לי “כרית ביטחון”, אם לא אוכל לעבוד. אולי לא גדולה, אבל יש משהו… ולמען האמת, יודעת שאם אשכב, לא ארצה להמשיך… שלא יהיו בעיות לאחרים בגללי. ומה הכי מצער? אף פעם בחיים לא קיבלתי פרחים… אף פעם… יהיה משעשע אם יביאו לי זרי פרחים לקבר… באמת, זה מצחיק…

February 1, 2026063

יומן אישי, גיל 60 אסתר: השנה הגעתי לגיל 60. אף אחד מהמשפחה אפילו לא התקשר לברך אותי ליום ההולדת העגול. יש לי בת ובן, נכד ונכדה, וגם גרוש חי וקיים.

Life Lessons

עוד שנה שלמה ביחד… בחודשים האחרונים ארקדי איוונוביץ’ לא יצא לבד לרחוב. הכל התחיל מאז אותו יום שיצא לקופת חולים, ושכח את שמו וכתובת ביתו. הלך לאיבוד, שוטט זמן רב בשכונה, עד שהבחין בבניין מוכר – מפעל השעונים שבו עבד כמעט חמישים שנה. הוא הביט במפעל, הכיר אותו, אך לא הצליח לזכור מי הוא עצמו, עד שפתאום מישהו טפח על כתפו מאחור: “ארקדי! דודי, התגעגעת? רק השבוע דיברנו עליך, איזה מדריך היית! לא זיהית אותי? יורי אקולוב! אתה זה שהפכת אותי לאדם!” משהו בראש של ארקדי איוונוביץ’ השתחרר, והוא נזכר בהכל, סוף סוף… יורי שמח, חיבק אותו: “נו, תיכנס אלינו, כולם ישמחו!” “פעם אחרת, יורי, אני עייף…” “יופי, יש לי רכב, אני אזכור את הכתובת, אקח אותך הביתה.” החזיר אותו הביתה, ונאטליה ליבובנה, מאז, כבר לא נתנה לבעלה לצאת לבד, אפילו כשהזיכרון חזר. הלכו רק יחד – לפארק, לרופא, לקניות. יום אחד, כשארקדי חלה, השתעלה חזק וחום גבוה, אשתו הלכה לבד לבית המרקחת ולסופר, למרות שגם לה לא היה טוב. קנתה תרופות ומצרכים, לא הרבה, אבל הרגישה חלשה ומשום מה התיק נעשה כבד מנשוא. עצרה, נשמה עמוק, התקדמה, שוב עצרה. הניחה את השקית על השלג הצח, וצנחה לאיטה על השביל המוביל הביתה. המחשבה האחרונה שלה הייתה – למה קניתי כל כך הרבה, אין לי יותר ראש של צעירה! מזל שנפגשה בשכנים, שיצאו מהבניין, ראו אותה בשלג, רצו להזעיק אמבולנס… נאטליה ליבובנה פונתה לבית החולים, והשכנים לקחו את השקית, דפקו אצלה בדלת. “כנראה ארקדי שלה בבית, אולי חולה, לא ראיתי אותו כמה ימים…” אמרה נינה מיכאלובנה, “כנראה ישן, הוא לא מרגיש טוב, הזיקנה לא שמחה, אבוא שוב…” ארקדי איוונוביץ’ שמע את הפעמון, רצה לקום, אבל נחלש ונפל כמעט מחום וחולשה… השיעול נרגע, הוא שקע בשינה משונה, בין חלום לערות. איפה נאטשה שלו, למה לא חוזרת? לפתע שמע צעדים קלים, וראה את נאטשה שלו, איזה מזל שחזרה. “ארקדי, תן לי יד, תחזיק בי, קום,” קראה אליו אשתו. הוא קם, נאחז ביד הקרירה שלה. “עכשיו תפתח את הדלת, מהר,” אמרה ברכות. “למה?” שאל מופתע, אבל פתח, ונכנסה השכנה, נינה מיכאלובנה, ויורי מהעבודה: “ארקדי, למה לא פתחת לנו, דפקנו וצילצלנו?” “נאטשה, איפה נאטשה, היא היתה כאן רק עכשיו?” שאל בחיוורון. “היא הרי בבית חולים, בטיפול נמרץ!” נדהמה נינה. “נראה לי שהוא הוזה,” הבין יורי, ותפס אותו לפני שיתעלף… קראו אמבולנס, והסתבר שזה היה עילפון מחום גבוה. אחרי שבועיים שוחררה נאטליה ליבובנה מבית החולים. יורי הסיע אותה ברכב לביתם, והוא והשכנה עזרו לארקדי איוונוביץ’ כל התקופה, והוא גם התחזק. הכי חשוב – הם עדיין ביחד. כשארקדי ואשתו שוב נשארו לבד, בלעו דמעות מהתרגשות. “טוב שיש אנשים טובים בעולם, ארקדי, נינה אישה טובה, זוכר איך הילדים שלה היו רצים אלינו אחרי בית הספר, נותנים להם אוכל, עוזרים בשיעורי בית, היא חוזרת מהעבודה ואוספת אותם.” “כן, לא כולם זוכרים טובה, אבל היא לא איבדה לב, וזה כל כך משמח…” הסכים ארקדי איוונוביץ’. “יורי היה בחור צעיר, אני הייתי לו מדריך, עזרתי לו לעמוד על הרגליים. רוב הצעירים שוכחים את הזקנים, אבל הוא לא זנח אותי.” “תוך כמה ימים ראש השנה, ארקדי, איזה מזל שאנחנו שוב ביחד,” התחבקה אליו נאטליה ליבובנה. “נאטשה, תגידי לי, איך הגעת אלי מבית החולים, וגרמת לי לפתוח את הדלת למושיעים שלנו? בלעדייך כמעט מתתי כאן..” העז סוף סוף לשאול. פחד שתחשוב שדעתו יצאה, אבל נאטליה ליבובנה הביטה בו בתמיהה: “אתה באמת זוכר את זה? אמרו לי שעברתי מוות קליני, ובזמן הזה, כאילו בחלום, הגעתי אליך? גם אני זוכרת, ראיתי את עצמי שוכבת בטיפול נמרץ, ואז יצאתי מהחולים ובאתי אליך…” “איזה נפלאות קורות לנו בזיקנה, אני הרי אוהב אותך כמו פעם, אפילו יותר,” אחז בידיה, ישבו זמן רב, התבוננו זה בזו. כאילו חששו שמשהו שוב יפריד ביניהם… בערב, ממש לפני ראש השנה, הגיע יורי, הביא מתנות – אשתו אפתה עוגות. ואז הגיעה השכנה נינה, שתו יחד תה עם עוגות, והלב התמלא חמימות. את ראש השנה חגגו נאטליה ליבובנה וארקדי איוונוביץ’ לבד. “אתה יודע, ביקשתי שאם נחגוג יחד השנה החדשה, השנה הזאת תהיה שלנו. ונחיה עוד,” אמרה נאטליה ליבובנה לבעלה. שניהם צחקו מהרעיון ששימח אותם כל כך. עוד שנה של חיים ביחד – איזה עושר, איזו שמחה.

February 1, 2026033

עוד שנה שלמה ביחד… בשנה האחרונה ראובן בן-דוד כמעט ולא יצא לבד מהבית. מאז אותו יום שבו הלך לקופת חולים, פתאום שכח איפה הוא גר ומה שמו.

Life Lessons

על קצה הארץ. השלג חדר לנעליים, צרב את העור. אבל לקנות מגפיים עם צמר ריטה לא התכוונה, מעדיפה מגפי ברך אופנתיים – אף על פי שכאן תראה בהם מגוחכת, במיוחד כשאבא חסם לה את הכרטיס. “את באמת מתכוונת לגור בכפר?” – שאל, כששפתיו מתעוותות בזלזול. אבא לא סבל את האזור הכפרי, חופשות בטבע, כל מקום שחסר בו את הנוחות העירונית שהורגל אליה. וגם גושע כזה, ולכן ריטה נסעה לכפר. האמת, לא רצתה לגור שם, אף שבניגוד לאבא אהבה טיולים, אוהלים, ואת הרומנטיקה שבעניין. אבל לגור בכפר? ממש לא. אבל לאבא היא אמרה אחרת. “רוצה. ואגור.” “אל תגידי שטויות. מה תעשי שם, תלפפי זנבות לפרות? חשבתי שבקיץ תתחתנו, את וגושע, חשבתי שנתחיל לכתוב תשועות לחתונה…” החתונה. אבא האכיל לה את גושע כמו דייסה שהתייבשה, עם גושים קרירים שרק מעוררים בחילה לכל היום. אמנם מבחוץ גושע לא היה דוחה – אפילו אפשר לומר שהיה נאה, עם אף ישר, עיניים נוצצות, גבות דקות ושיער מקורזל מטופח, גוף חזק. הוא היה העוזר של אבא, כמעט יד ימינו, ומזה זמן גם חולם לראות את ריטה כאשתו. אבל ריטה לא סבלה את גושע. הציק לה קולו הנרגן, אצבעותיו הנקניקיות שמסתובבות ללא הרף, הסיפורים על המותג של השעון, המחיר של הרכב… כסף, כסף, כסף! שום דבר לא עניין אותם חוץ מכסף. וריטה רצתה אהבה. רגש שסוחף את הנשימה, כמו בספרים. כזו לא חוותה מעולם, אבל ידעה: תגיע. אמנם התאהבה פה ושם, התלהבה מכל מיני בנים, אבל הכל היה חולף, לא הותיר צלקת בנפש. היא רצתה צלקת, רצתה דרמה, לא שלוות השגרה המובטחת של גושע. לכן זו הייתה נראית לה רעיון נפלא – לברוח לכפר ולהיות מורה בבית ספר קטן. גושע לא יבוא אחריה לכאן – הוא יפחד מכפר בלי אינטרנט, מים חמים ומערכת ביוב. ריטה חיפשה בכוונה מקום שאין בו כלום. המנהל לא רצה לקחת אותה, לא האמין שתצליח, אבל המורה הקודמת נפטרה פתאום, וריטה לא ויתרה – הלכה עד למחלקת החינוך עם כל האישורים והתעודות. “ומה תעשה מורה צעירה ומוסמכת בכפר נידח?” – שאלה אישה קפדנית עם שיער ג’ינג’י בוהק. “אלמד ילדים,” – השיבה ריטה בקפדנות. וזה באמת מה שעשתה. גרה בבית קטן בלי מים חמים וביוב, מכניסה עצים לתנור לבדה. וגושע, כמו שציפתה, הגיע, בילה לילה וברח. ניסה לשכנע שתעזוב, אבל כמו האבא, חשב שזו גחמה שתעבור מהר. בהתחלה ריטה נהנתה מהכל. ואז הגיעה החורף – הבית קפא בלילה, לשאת עצים נהיה לא פשוט, והיא רצתה לברוח, אבל היא לא מהמתמוטטים. עכשיו כבר הייתה לה אחריות – על עצמה, ועל הילדים. הכיתה הייתה קטנה, רק שתים־עשרה. בהתחלה נבהלה: במרכז היצירה, שם עבדה בשנתיים האחרונות, היו הילדים מוכשרים וחכמים. כאן… היו נראים לה אבודים. כיתה ג’, מקרטעים בקריאה. לא עושים שיעורי בית, מרעישים בשיעור. אבל רק בהתחלה. אחר־כך ריטה התאהבה בהם. סימיון גילף חיות מעץ – לא עבודות מגושמות אלא שועלים, דביבונים, ארנבים ודובים מדהימים. אניה כתבה שירה לבנה, וובה תמיד נשאר לנקות את הכיתה, לאירה היה טלה שליווה אותה לבית־הספר. הם גם למדו לקרוא, פשוט אף אחד לא טרח ללמד, הספרים שלהם היו משעממים. ריטה זנחה את התוכנית הרשמית והביאה להם ספרים אחרים, יצאה במיוחד ליישוב קרוב, כי אינטרנט כמעט לא עובד פה. ריטה לא מצאה גישה רק לילדה אחת. ואת אביה, ראתה כשהפנים שלה התכווצו מהשלג בתוך הנעליים, וריטה הייתה עסוקה באחיזת ערימת עצים. “שלום, מרגריטה אגורובנה,” — אמר, נעצר כמה צעדים מהשער. ריטה חששה ממנו, אם להיות כנה. הפנים שלו… קשוחות. כמו של עבריין. אף פעם לא מחייך. הלב דפק לה בטירוף בכל פעם שראתה אותו, והיא פחדה שיבחין, יראה עד כמה היא חוששת. או לא חוששת? “שלום,” ענתה, קול גבוה מהרגיל. “למה לטניה רק ציונים נכשלים?” “כי היא לא עושה כלום.” “אז תכריחי אותה. מי מורה: אני או את?” המורה הייתה ריטה, אבל לא התכוונה להכריח. לילדה יש כנראה אוטיזם, והיא זקוקה למומחית. “האם תמיד הייתה כך?” — בדקה. ולדימיר התלבט. “לא תמיד. פעם עשתה הכל עם אולה.” “ואולה זה מי?” הוא התכווץ כאילו שלג חדר לו לבוט. “זו אמא שלה.” ברור היה ששאלת ההמשך לא במקום. אבל היה צריך לשאול. “ואיפה היא עכשיו?” “בבית העלמין.” ככה זה. אפשר לפתוח בקלות, כמו שאבא אומר. לעמוד עם ערימת עצים בידיים – לא נוח ולא קל. אך לומר זאת היה מביך. כשהגוש העליון נפל לה לרגל, צווחה, שמטה את הערימה והתקשתה לעצור דמעות. דמעות כפולות – מכאב ומהמבוכה שהתפדחה מול גבר מבוגר. איזו שטות, הרי גם היא מבוגרת. אבל לא הרגישה כך. “אעזור לך,” — הציע ולדימיר. “למה? לא צריך, אני מסתדרת.” “כן, רואים איך את מסתדרת.” הוא הכניס לה עצים, תיקון גוש עץ בדלת, כך שכבר לא נתקעת. “תפני אליי אם צריך,” — אמר, ויצא. ולמה הגיע – לא ברור. חושב שתקבל טניה ציונים בזכות כמה עצים שהביא? זה לא יקרה… ריטה לא יכלה להפסיק לחשוב על הילדה. ניסתה להניע אותה בדרכים שונות, הרגישה גם כישלון מקצועי וגם רחמים. פנתה אפילו למנהלת. “נו, עזבי,” – ענתה המנהלת. “תני לה נכשל, נשלח אותה בקיץ לבית־ספר לחינוך מיוחד.” “מה זאת אומרת?” “נקרא פאנל, שיקבעו שהיא ‘בעייתית’. מה לעשות, זו ילדה כזו.” “אבל אבא שלה אומר שפעם…” “נו, אז מה היה פעם! אמא טיפלה בה, אבא לא יצליח. אל תחשבי עליו בכלל, הוא ימכור לך סיפורים…” “את לא מסמפתת אותו, נכון?” — קלטה ריטה. המנהלת סגרה את שפתיה. “אני לא צריכה לסמפט – הילדה צריכה ללמוד במקום המתאים לה.” ריטה לא קיבלה את זה. היא לא הייתה בטוחה שטניה צריכה בית־ספר מיוחד. לכן התקשרה ללידיה ניקולאייבנה, המדריכה האהובה עליה, התייעצה איתה והלכה לבקר את הילדה בבית. פחדה מאוד, שתתה תה קמומיל, למרות שלא אהבה – אמא תמיד הייתה שותה, ואמרה שמרגיע אותה. גם לאמא של ריטה נפטרה, לכן ההזדהות הייתה רבה. ולדימיר קיבל אותה בקרירות, אף שריטה דמיינה שישמח לעזרה. “בכלל, אנחנו לא מקבלים אורחים,” — אמר. ריטה סגרה שפתיים, כמו המנהלת, והבהירה שקלס מורה חייב לבדוק את תנאי הגידול. החדר של טניה היה יפהפה – טפטים ורודים, צעצועים ושפע ספרים. ריטה אפילו קינאה: אבא של ריטה היה מינימליסט שלא סבל קישוטים וצבעוניות. בפעם הראשונה לא הצליחה הרבה. שאלה את טניה אילו ספרים היא אוהבת, על crayons, טניה הביאה בצייתנות אבל לא אמרה דבר. רק בסוף, כששאלה לשם הארנב הוורוד – טניה ענתה “פלושה”. בפעם הבאה הביאה לפלושה סוודר. אמא לימדה אותה לסרוג, ריטה שורגת לזכרה. לא סרוגה טובה, גם קנתה חוטים עבים מדי. אבל טניה שמחה, לבשה ואמרה: “יפה.” ריטה הציעה לצייר את פלושה בסוודר החדש, וטניה הסכימה. ריטה כתבה את שמו בשגיאה מכוונת, וטניה תיקנה. הילדה לא “בעייתית”. “אני אבוא לטניה שלוש פעמים בשבוע,” – הודיעה לוולדימיר. “אין לי כסף מיותר,” — ענה בגבות מחוטטות. “אני לא צריכה כסף,” — נעלבה ריטה. ככה סיכמו. המנהלת, כששמעה, לא אהבה. “אין להעדיף ילד אחד, זה לא חינוכי! ואין טעם, אני מכירה מקרים כאלו.” “אני מכירה גם,”– קטעו ריטה. “ואני לא ממהרת לשפוט.” הילדה הייתה באמת מיוחדת – שתקנית, לא מסתכלת בעיניים, אוהבת לצייר ולא לכתוב. אבל טוב בחשבון, טובה בדקדוק. בסוף הרבעון לא היה צורך לצייר ציונים, הם היו באמת. “את נוסעת מחוץ לכפר בחג?” — שאל ולדימיר, לא מסתכל בעיניה, בדיוק כמו טניה. “לא, נשארת,” — ריטה הסמיקה. “טניה רוצה להזמין אותך.” מוזר. טניה בעצמה לא אמרה. ככל הנראה, היא באמת רוצה. לא נעים לאכזב אותה, ומצד שני, לא התחשק לחגוג עם זרים. “תודה, אשקול את זה,” — אמרה ריטה. בלילה התקשתה להירדם. לא הבינה למה התרגשה כל כך. הרי הגיוני שטניה נפתחה אחרי חודש של תשומת לב. לא לזה קיוותה? ולמה משנה לה אם ולדימיר חושב עליה… עם המחשבות האלה נרדמה. בבוקר התקשר גושע. “אז מתי את באה?” “לא מבינה?” “לחג. לא תישארי בכפר שלך…” “כן, אשאר!” “ריטה… אולי תפסיקי? לאבא לחץ דם גבוה, הוא לא מוצא מנוח.” אבא אפילו לא התקשר. “שילך לרופא,” – סיננה ריטה. “באמת לא באה?” “באמת.” “אוקי. אז מה לעשות?” “מה שתרצה!” ריטה לא דמיינה שגושע אכן תבוא: עם שמפניה, סלטים ומתנות. “אם ההר לא בא למוחמד…” ריטה הייתה בהלם. וזה לא היה רע – לא חשבה שהוא מסוגל לזה. הוא אוהב לחגוג במסעדות יוקרה עם תחרויות ומוזיקה חיה. כאן אפילו טלוויזיה אין. “טוב. העיקר שאת כאן.” ריטה חיפשה מלכודת. אבל לא מצאה. “אולי טעיתי בזיהוי?” – חשבה. התמוגגה יותר כשבמארזים מצאה מאכלים אהובים, ובמתנה – ספרי פדגוגיה, מקרן ויומן למורה. “תודה,” – התרשכה. “חשבתי שתביא מתנות של תכשיטים וגאדג’טים.” גושע חייך: “ריטה, הבנתי – את הדבר הכי חשוב לי בעולם. אם את רוצה לגור בכפר, נגור כפר. תכשיטים גם הבאתי.” הוא שלף קופסה קטנה מקטיפה אדומה. היה ברור מה בתוכה. “אפשר לא להשיב עכשיו?” – שאלה ריטה. גושע לא נעלב. “פחדתי שתסרבי מיד. אחכה כמה שצריך.” ריטה לא ידעה איך להגיב, והחביאה את הקופסה בכיס. לולדימיר היה את הטלפון שלה, אבל התקשר לקווי. “החלטת?” — שאל. “סליחה. יש לי אורח.” “הבנתי.” ושם את השפופרת. הרגשה רעה. מה משמעות “הבנתי”? מה הוא מבין? ריטה לא הבטיחה כלום, אז למה להיעלב! והוא אכן נעלב? אולי. בגלל טניה. הילדה מחכה, איזה אבא לא רוצה שהבת שלו תתאכזב? המחשבות הסתובבו בראש, וגושע לא שם לב: מנסה לתפוס אינטרנט בשביל סרטי חג. ריטה שמעה שריקה – כך קוראים לכלב. נזכרה איך ולדימיר שורק בדיוק כך. הציצה – ולדימיר וטניה עמדו בכניסה. האפיים שלה התלהטו. “מי זה?” — שאל גושע בעצבנות. “תלמידה,” — אמרה טניה בלחישה.” אני שנייה.” הכינה לטניה מתנה: חברה לפרושָה, ארנבת ורודה – אבא היה קורא לזה טעם רע. גם לולדימיר עשתה מתנה. לא הייתה בטוחה שזה מידי, אבל עשתה: סרגה כפפות. לקחה את המתנות ורצה החוצה, בלי כובע, רגליים חשופות, שלג נכנס לנעליים אך לא היה אכפת. “טניה, שלום!” — פנתה ברכות. “שנה טובה! תראי מה קניתי לך.” הגישה את השקית. טניה הוציאה את הארנבת וחיבקה אותה, הביטה על אביה. ולדימיר הוציא שתי מעטפות, אחת גדולה ואחת קטנה. טניה פתחה קודם את הגדולה – בה הייתה מחברת עם קומיקס מצויר, מיד זיהתה את הציורים שלה. “תודה, איזה קומיקס נהדר!” במעטפה הקטנה – סיכת ציפור, קוליברי מוזהבת קטנה. ריטה הביטה על ולדימיר. הוא לא החזיר עין. וטניה אמרה: “זו של אמא.” לריטה נחנק הגרון. “טוב. נלך,” — אמר ולדימיר באדישות. “כמובן. שנה טובה!” “שנה טובה גם לכם…” ריטה רצתה לחבק את טניה, אבל לא העזה – הילדה עמדה בשקט עם הצעצוע ולא אמרה דבר. בשער הפנתה ריטה מבט. משום־מה הלב התכווץ למראה שתי הדמויות, וכשנכנסה, עיניה דמעו. “נו, מה היה שם?” — התרעם גושע. ריטה הביטתה במחברת ובסיכה הקטנה. נזכרה ששכחה את הכפפות. גם במה שטניה אמרה: של אמא… ואיך שוולדימיר מחייך – חיוך נדיר שמופיע רק כשהוא מביט על בתו. הלב רעד ופרח. היא ריחמה על גושע, אבל אין טעם לשקר לעצמה. הוציאה מהכיס את הקופסה הקטיפתית, הגישה לו. “תחזור הביתה. מצטערת, לא אוכל להתחתן איתך. סליחה,” – חזרה שוב. פניו של גושע התארכו. הוא לא רגיל לסירוב. לרגע ריטה חשבה שיכה אותה. אבל גושע החזיר את הקופסה לכיס, לקח את המפתחות ויצא בלי לומר מילה. ריטה ארזה במהירות את האוכל במארזים, חטפה את הכפפות שסרגה לוולדימיר ורצה אחרי הזרים, שבעצם היו לה עכשיו הכי חשובים בעולם…

February 1, 202606

בקצה הארץ. השלג מצטבר בתוך הנעליים ושורף את העור. אבל לקנות מגפיים מרופטות עדי לא חושבת אפילו. היא דווקא רוצה מגפיים אופנתיים, אבל כאן זה יראה משונה.

Life Lessons

ליאוניד סירב להאמין שאירה היא בתו. ורה, אשתו, עבדה במכולת, ולחשו עליה שהיא מסתגרת לעיתים קרובות עם גברים זרים במחסן. לכן ליאוניד לא האמין שהאירה הקטנה היא ביתו והתנכר אליה. רק סבא עזר לנכדה והשאיר לה בירושה בית קטן. את אירושקה אהב באמת רק סבא בילדותה, אירה היתה לעיתים חולה וחלשה, עד שליאוניד אמר: “לא במשפחתי ולא במשפחתך יש ילדים כאלה קטנים”. עם הזמן, גם אמה התרחקה ממנה. האדם היחיד שאהב את אירה באמת היה סבא מתתיהו, שחי בקצה המושב, ליד היער. הוא עבד כל חייו כיערן, גם בפנסיה המשיך לבקר ביער יום-יום. אסף פירות יער וצמחי מרפא, ובחורף דאג לחיות הבר, כך שאנשים הגיעו לביתו לבקש עזרה רפואית מן הטבע. את אשתו קבר מזמן והנחמה שלו הייתה היער והנכדה. מאז שאירה התחילה בית הספר, גרה בעיקר אצל סבא, שלימד אותה הכל על צמחי מרפא. אירה התחברה במהירות לנושא ואמרה שתרצה להיות רופאה. אמה אמרה שאין לה כסף ללמודה, אבל סבא הבטיח לעזור, אפילו אם יצטרך למכור את הפרה. הוריש לנכדתו את הבית ועתיד מאושר ורה, הבת, באה לבקש כסף מאביה לאחר שבנה הפסיד כסף בקזינו בעיר והוכה קשות. מתתיהו גער בה: “רק כשיש צרות את זוכרת את ביתי? שנים לא ביקרת!” וסירב לעזור: “אני צריך ללמד את הנכדה”. ורה געשה וכעסה, והודיעה שלעולם לא תבוא לראות אף אחד מהם שוב. אירה התקבלה ללימודי סיעוד, והוריה לא נתנו לה פרוטה. רק מתתיהו תמך בה, ובזכות ציוניה קיבלה גם מלגה. לפני סיום הלימודים חלה מתתיהו. קרא לאירה, הודיע לה שכתב לה צוואה והוריש לה את הבית. המליץ לה תמיד לטפח את הבית, להבעיר בו אש בחורף – כך ישאר הבית חי. עוד חזה: “אל תפחדי לישון כאן לבד. כאן תמצא אותך גורלך, ותהיי מאושרת”. הנבואה של מתתיהו התגשמה סבא מתתיהו נפטר בסתיו, ואירה עבדה בבית חולים כמטפלת. בסופי שבוע חזרה לבית סבא, דאגה לבעיר את התנור. לילה אחד, כשהייתה בבית, פרצה סערת שלג ורכבים נתקעו. בחור זר בשם סטס הגיע, ואירה הציעה לו תה צמחים חם ועזרה בחפירת הרכב מהשלג. הסופה חיברה ביניהם. במהלך השבוע נפגשו שוב בעיר, וסטס אמר: “נראה שהתמרים שלך קסומים, ממש רציתי לראותך שוב”. לא היתה חתונה, אירה לא רצתה. סטס התעקש ולבסוף ויתר, אבל האהבה ביניהם פרחה. כשנולד בנם הבכור, התפעלו בבית החולים: איך לאישה כה עדינה נולד כזה גיבור? אירה ענתה: “אקרא לו מתתיהו, על שם אדם מיוחד”.

February 1, 202601.5k.

אלדד תמיד סירב להאמין שדליה באמת בתו. רעיה, אשתו, עבדה בחנות במרכז תל־אביב. היו דיבורים שהיא לא פעם נסגרה במחסן עם גברים שונים. לכן אלדד התקשה להאמין שדליה

Life Lessons

עשר שנים עבדה כמבשלת בבית הבן – בלי שום תודה מורה בפנסיה יצאה לגמלאות בגיל 55, גרה עשר שנים בבית הבן ומשפחתו, עזרה עם הנכד, ניהלה את משק הבית, בישלה, ניקתה, והשקיעה את כל זמנה — ולמרות ההקרבה, לא זכתה להערכה ולא לתודה. בסוף, לאחר הערות פוגעניות מהכלה, החליטה לחזור לדירה שלה, וגם כשהבן והכלה נעלבו והפסיקו לדבר איתה, היא הרגישה שיוצאת לחיים חדשים ומאושרים — בגיל 65, סוף סוף חופשית למען עצמה.

February 1, 20260476

עשר שנים עבדתי כמבשלת בבית של הבן שלי ולא זכיתי לתודה אחת המורה יצאה לגמלאות כשהייתה בת חמישים וחמש. ועשר שנים גרה אצל הבן שלה, עם משפחתו.

Life Lessons

לא ציפינו לזה אבא שלנו, שלי ושל משי, נסע לעבודות והעלם כשאני הייתי בכיתה ה’ ומשי בכיתה א’. עד אז הוא פשוט נעלם מדי פעם לחודשים, חוזר מתי שבא לו עם מתנות וכסף, ואמא אהבה אותו בלי גבולות. היא תמיד התחננה: “וולודקה, תחזור כבר הביתה.” והוא ענה בחיוך: “נו, מספיק, חכי למתנות.” ונעלם בנשיקה חפוזה. בזמן שהוא לא היה, הדוד קולי – אח של אבא – שמר עלינו. אמא כנראה מצאה חן בעיניו, אבל לא הראה לה סימנים, פשוט היה תמיד בשבילנו. בכל פעם שבא, היינו מתרגשים: “יש! דוד קולי הגיע!” והוא קיבל אותנו בחיבוק קצר. בלב שלי, רציתי שהוא יהיה אבא שלי. בסופי שבוע לקח אותנו לטיולים, לפעמים עם אמא ולפעמים היא נשארה בבית מהרהרת בגורלה. כשגדלתי, דוד קולי התקין לנו בבית קיר טיפוס, כי אבא לא כבר היה חצי שנה נעדר. עזרתי לו להרכיב, ומשי, עם החוכמה של אמא, שאלה: “דוד קולי, למה אתה לא מתחתן? עם ידיים כאלה כל אחת תיקח אותך.” הוא ענה: “עוד לא מצאתי את מי שאני רוצה, מָריה. כשאמצא – אתחתן.” “הילדים לא חסרים לך?” הוא חייך, “בינתיים אתם מספיקים לי. אבל למה את מגרשת אותי?” “אני? ממש לא! אני תמיד שמחה שאתה פה.” בערב שאלתי את משי למה היא לוחצת עליו: “עוד ייעלב ויפסיק לבוא.” “ואבא מביא מתנות…” היא אמרה בחלום. “המתקנים שדוד קולי הביא שווים הרבה יותר, את יודעת?” “אני רוצה שמלות ובובות, לא לטפס על מתקנים.” הפעם אבא לא הגיע, ומשהו השתנה. יום אחד דוד קולי נכנס, דיבר עם אמא במטבח, והיא בכתה נורא. “טיה, אל תבכי. אני לא אעזוב אתכם. את הרי מכירה אותו, חייב שיתחנף לכל מקום.” והיא ייבבה, דוד קולי המשיך לבוא, לעזור, להוציא אותנו לטיול. בסוף העז, דיבר עם אמא על אהבה. שמעתי הכל: “אני לא מגיעה לך, קולי! אתה טוב מידי, אתה ראוי לאושר אמיתי.” “אני אדע מה טוב לי”, הוא ענה. “ומה אם הוא יחזור?” הוא שתק, והיא בכתה ואמרה: “אני אחכה לו, אוהבת אותו! הלוואי שהייתי יכולה אחרת.” עזבתי את הדלת בכעס. כל כך מטומטמת, למה לא לבחור את מי שטוב באמת? התחלנו חיים חדשים. משי, כמוהו—איפה שאפשר לקבל, שם היא מתחנפת. כבר הבינה שאבא לא מגיע, ודוד קולי השקיע בנו, עבד, ואמא ילדה לו בן—ודיק. הם התחתנו, והשגרה חזרה. סיימתי את הלימודים, התקבלתי לאוניברסיטה. אמא קרנה, “יהיה לנו מדען במשפחה, נכון, קולי?” “אנחנו גם ראויים, לא פחות.” “די לכם!” הסמקתי, “תנו לי שמפניה!” משי צחקה, וודיק טיפס על כולם, קולי הרים אותו, “תתנהג יפה, בן!” ודיק מיד השתטה, הצחיק את כולנו. “נדמה שמישהו דופק.” אמרה משי. אמא ניגשה לפתוח—ונעצרה. בפתח עמד אבא. כולם שתקו. הוא סקר את הסלון: “מה קרה, חוגגים הלאה!” איש לא דיבר. וודיק התקרב אליו, אבא לא הראה סימן. אמא לקחה את וודיק והסתירה אותו. קולי קם ורעד. “לאן?” שאלה אמא בקול זר. “אני… צריך לנשום.” הוא אמר ויצא. רציתי ללכת אחריו. משי השיגה אותי. “דֹא הרדוף, תישאר לשמוע—אני אצא אליו. אתה טוב בלהקשיב.” צודקת, חשבתי, אולי אהיה מרגל. משי יצאה, ואני נשארתי להסתרק במסדרון בחרדה: אמא סוף סוף… חיכתה לו. מה יהיה איתנו? “טיה, מה זה, התחתנת עם קולי?” אבא שאל בציניות. אמא שתקה. “טיה, נו, קרה מה שקרה, אני פה!” נשמע ריב, סטירה, ובכי של ודיק. “עדיף שתלך מפה, וולודקה…” “טיה, את בסדר?” “די! אמרתי, לך. אף אחד לא ציפה לך.” “את משקרת. רואים בעיניים. העיניים לא משקרות.” “אמרתי לך כבר.” אבא יצא וראה אותי במסדרון, “מקשיב? תצליח רחוק.” לא היה לי אכפת ממנו. נכנסתי לסלון, אמא הרגיעה את ודיק, סידרה את השיער ושולחן, כקיסרית. “אוף. כמעט הרס לנו את החג, אה?” חייכה עקומה. “נו, איפה הם?” ודיק שכח מהמריבה, שיחק בשולחן. יצאתי החוצה. משי ודוד קולי ישבו על ספסל בפארק. היא אחזה לו ביד, הניחה ראש כחוששת שיתעופף. התקרבתי, הבטתי בהם. כל כך רציתי לומר: “בַּאַתָּ, מספיק לשבת, בוא הביתה. אמא קוראת.” ידיו רעדו, משי הניחה עליהן את כפותיה, “אמת, בוא, אבא.” חזרנו. בכל זאת, היה לנו היום חג. סיימתי את הלימודים.

February 1, 20260110

לא ציפינו אבא שלי ושל נעמה עזב ונסע לעבוד איפשהו ונעלם כשאני הייתי בכיתה ה׳ ונעמה בכיתה א׳. אם לדייק, אז נעלם לגמרי. לפני כן, היה פשוט נוסע ונעלם לכמה חודשים.

Life Lessons

February 1, 2026034

אמא, אני מתחתן! אמר הבן בשמחה. אני שמחה השיבה רבקה גולן, בקול שקט וללא התלהבות. אמא, מה קרה לך? שאל אביאל, מופתע. כלום… איפה אתם מתכננים לגור?

Life Lessons

February 1, 20260218

אמא, אני מתחתן! אמר הבן בשמחה. אני שמחה השיבה רבקה גולן, בקול שקט וללא התלהבות. אמא, מה קרה לך? שאל אביאל, מופתע. כלום… איפה אתם מתכננים לגור?

Life Lessons

הנכדים שלנו יקרים לנו, אבל כבר אין לנו כוח לעבוד בשבילם – הסיפור של הורים מכורים לעזרה, גבול היכולת, ולמה לפעמים צריך להגיד די

February 1, 20260123

הנכדים שלנו יקרים לנו, אבל נגמרו לנו הכוחות לטפל בהם. אומרים שילדים הם ברכה, וגם נכדים הם שמחה בזה אין לי ספק. אבל רק כל עוד יש לנו את היכולת להחזיק אותם ולסייע באמת.

Life Lessons

אחותי עשתה לי תרגיל – איך אולגה השאירה לי את ניקה וברחה לטורקיה, ומה שקרה כשאני פניתי לאביה של הילדה

February 1, 20260204

יומן של גבר ישראלי: בגידה של אחותי שישי בצהרים. אני מתיישב במרפסת עם קפה שחור, כשהטלפון מצלצל. זה היה נדב, אחי הבכור, כולו משבר. הוא נשמע כבד, כאילו כל