Author: Alejandro García
יומן תל אביב, ערב פתיחת פסטיבל המוזיקה הקלאסית הבינלאומי באולם התרבות ע”ש היכל מנחם. השם שלי רועי ברקאי, ולחיי העיר הלבנה אני רגיל.
אני חייבת לספר לך משהו, חברה, שכבר שנים יושב לי על הלב. תשע שנים העמדתי פנים שאני הכי מאושרת בעולם, גידלתי את הבן שלי שהיה בעצם לא שלי והתפללתי בכל יום
מתנה מאוחרת האוטובוס קפץ קלות, ואני, רחל מזרחי, החזקתי חזק במוט בידיים רועדות, מרגישה את הפלסטיק הגס תחת האצבעות שלי מתכופף טיפה. השקיות עם קניות השבת
הספסל בחצר יצחק בן-צבי יצא לחצר קצת אחרי אחת בצהריים. הלחץ ברקות הציק לואתמול סיים לאכול את שאריות הסלטים, והבוקר כבר פירק את החנוכייה וארז את הקישוטים.
בלי “צריך” היום פתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה. על השולחן במטבח חיכו לי שלוש צלחות עם פסטה יבשה, גביע יוגורט הפוך ומחברת חשבון פתוחה.
הקיץ האחרון בבית יונתן מגיע ביום רביעי, כשהשמש כבר נוטה לצהריים והגג מתחמם עד שהרעפים מתחילים לחרוק. השערון בחצר קרס מהצירים עוד לפני שלוש שנים, יונתן
נחיה אחד בשביל השני אחרי שאמי נפטרה, התחלתי לחזור לעצמי לאט לאט. אמא הייתה בשבועות האחרונים בבית החולים, שם סיימה את חייה. קודם לכן הייתה שוכבת בביתה
הצלחות עם ארוחת הערב שהתקררה נותרו על השולחן, כאילו מחכות למשהו שיקרה. מיכל הביטה בהן מבלי באמת לראות. אבל את הספרות שעל השעון, המתנקזות קדימה לאט, כאילו
התפנקתם לגמרי נועה’לה, את בכלל הפסקת לשאוב אבק? מהאבק הזה כבר הדמעות מציפות לי את העיניים. תראי, שטיח שלם כבר נהיה פה… נועה הידקה אגרופים מתחת
התפנקתם לגמרי נועה’לה, את בכלל הפסקת לשאוב אבק? מהאבק הזה כבר הדמעות מציפות לי את העיניים. תראי, שטיח שלם כבר נהיה פה… נועה הידקה אגרופים מתחת