Author: Alejandro García
כשהגיע לשיפוע המוביל למים, מיכאל העריך את סיכוייה של החתולה להינצל. הזרימה הרגועה של הנהר בין הסלעים התלולים הפיצה שלווה. קול פכפוך הגלים על החוף האבני
תמר חזרה הביתה מחדר הלידה ובמטבח עמד מקרר שני. “זה שלי ושל אימא שלי, אל תשימי שם את האוכל שלך,” הכריז בעלה. היא דחפה את דלת הדירה בכתף, מחבקת
“סליחה… איפה אני?” שאלה האישה בשקט, מביטה דרך חלון המכונית כאילו לא מבינה מה קורה. “גברת לוי, הגענו. זה בית האבות ‘
“אמא, האור דלק שוב כל הלילה!” קרא אלון, נכנס למטבח בעצבנות. “אוי, נרדמתי, בני… צפיתי בסדרה ואז נרדמתי,” חייכה האם באשמה. “
הוא שוב לא התקשר, אמא? שאל איתן, מביט באישה שישבה ליד השולחן, עיניו חשופות וכנות. לא, יקירתי… אבא בטח עסוק, הוא עובד כל כך קשה באיטליה.
אשתו השנייה של אבא הופיעה בפתח ביתנו בצהריים אחד. בידה קופסה מלאה בממתקים, ולצדה שני כלבי פודל קטנים שהלכו ומשכו בזנבותיהם. אחותי ואני קפאנו במקומנו.
אשתת אבי השנייה הגיעה יום אחד עם קשר גדול של שוקולדים וששני כלבי קוקר ספניאל קטנים שזנבות ההם מכשכשים בשמשחה. אחותי ואני עמדו קפואים מפחד.
אני הולך לבית הספר של הנכדים שלי כל יום. אני לא מורה ולא עובד אני פשוט סבא עם מקל הליכה ולב שלא יכול להישאר במקום כשהנכד שלי זקוק לתמיכה.
בימים ההם, כשהרוח נשבה בין גבעות הגליל, ילדה קטנה עמדה לפני אביה החורג ושאלה: “לב? את רק בת שתים עשרה, מה את כבר יודעת על הלב?”
“אני אקח את הילדה שלך לכיתה שלי, אם אין לך התנגדות,” אמרה המורה, ששמעה את השיחה בין אמא שלי, המנהלת ומורה נוספת. המורה שהייתה אמורה לקבל אותי