Author: Alejandro García
את לא אשתי, את משרתת. אין לך ילדים! אמא, עוֹהֵל גר כאן. אנחנו משפצים את הדירה, אי אפשר לגור שם. יש חדר פנוי, למה היא תשאר באבק? אומר יוסי, בעל אווויטה.
לאה, שהייתה בטוחה שהחיים שלה שלמים, חזרה לזיכרונות של תקופה שבה כל המשפחה נראתה בריאה ומשגשגת. היא זוכרת איך נישאתה של בעלה אהוד, הבת מירית, וגרוניהם הקטנים
לפני שנים רבות, כשקצף האביב עדיין פיזר ריח של דשא רענן לאורך הרחובות בתל אביב, הילדה הקטנה אילת ברק, בת ארבע, הסתכלה בתמימות על האורח החדש שהופיע בחצר ביתם.
נשארים אצלך כמה זמן, כי אין לנו כסף לשכור דירה! אמרה לי חברה קרובה, רוית כהן. אני אישה בת65, אבל עדיין סופרפעילה. מצליחה לטייל ברחבי הארץ, להיפגש עם דמויות
בשבת בבוקר, החלטתי לנסוע לוילה שלי כדי לבדוק אותה אחרי החורף. מזג האוויר היה בהיר ושמשי, אם כי האוויר היה קריר. קמתי מוקדם, שתיתי קפה, ארזתי תיק עם כלי
״פעם הבאה שתקראי לארוחת הערב שלי ׳זבל׳ תאכלי ברחוב!״ אמרה מיה לחמותה. מיה הסתכלה על השעון שש וחצי. איתן יחזור מהעבודה עוד חצי שעה, ורות כבר יושבת בסלון
כשהתקרבתי לשולחן, חמותי נתנה לי סטירה: “הכנתי את זה לבני, ואת עם הילדים תאכלי איפה שבא לך!” תמר סגרה את המעיל של בתה הקטנה ובדקה את שרוכי הנעליים של בנה הבכור.
” לא. החלטנו שעדיף שלא תביא את האישה והילד לדירה הזאת. לא נוכל לסבול את החוסר נוחות זמן רב, ובסוף נבקש ממך לעזוב. ואז האישה שלך תספר לכולם שאנחנו
“מה זה אומר שאנחנו מתגרשים?” שאל האיש את אשתו בהלם. “בגלל שנתתי כסף לאמא שלי?” “מאה תשעים אלף שקל!” זרקה תמרה את הדפים
“נו, מה אתה אומר, בעל הבית, בוא נלך למקום חדש. תגור אצלי, הדירה אמנם חדר אחד, אבל אני חושבת שנסתדר.” “אלוהים, אני בת שלושים ושמונה, חיה לבדי.