Author: Alejandro García

״היי, אנחנו חושבות שסוכר רע לך״ אמרה שושנה ותפסת את העוגה שדנה אפתה לכבוד יום הולדתה. ‏דנה, שוב משתמשת בסיר שלי? קראה אהוד כשנכנסה למטבח בלי לדפוק.

אמא, למה את תמיד כזאת?! קולה של אורית נשמע בקו קרוב לשבירה. בכל פעם אותו דבר! אורית, אני רק רוצה לעזור! צעקה האמא בטלפון. יואב אדם טוב, למה את מדאגת אותו?

ערב אחד בתל אביב, השמש כבר שקעה והקרח רפד את הרחובות, והקץ האמיתי של חיי היה עומד להרים ועמוד. הוא ניסה להציץ אל אהובתו, לשאול אותה שתהיה בריאות ארוכה

יום חמישי, 3 באוקטובר כתבתי היום, אחרי ערב סוער. הגשם בטלי יורד ללא הפסקה, והרוח חודרת באפלים לחצר, משמיע רשרוש בקבלות. אני, דוד אליהו, יושב במטבח, מביט בחלל הריק.

יומן, 15 בנובמבר 2025 היום חזרתי למרכז הרכבת בתל אביב אחרי משימה עסקית בחיפה, והרגשתי שמשהו שונה מחכה לי על הפלטפורמה. חתול כתום, פרוותו רכה ונפלאה, הסתובב

מיכאל עמד קפוא: מאחורי עץ הסתכלה עליו בקוצר רוח כלבה שהכיר משנה של אלף. אבק על כביש חקלאי שבדורה התפשט לאט, כאילו הוא עצל להמשיך. מיכאל כבה את מנועו של

אחרי פיטורין, באותו בוקר של שלישי, מאיה מתעוררת בלי שעון מעורר וללא תכניות. אז מה, היום בלי עבודה? היא אומרת לעצמה מול המראה. השתקפות אינה משיבה, פניה

– מצטער, אורי, אבל אני נפלתי על רונית, האישה שלך. זה אמר לי תוך כדי מבט מרחוק, כאילו המילים צאו בלי שאני רוצה. אורי קפא במקום. פניו עברו כל קשת רגשית

לפני שנים רבות, בכל ערב בדיוק בחצי עשירית, מריה כהן הייתה מניחה מנות חמות על הספסל הירוק בפארק גני התקווה בירושלים. היא לא חיכתה לראות למי יגיע המנה, לא

הייתה לי סבתא, והייתה לי בתהבתול, ובתהבתול הייתה בת של חברה שלי, היא קראה אילה. החופשה של אילה באילת הסתיימה בהריון, ובהמשך בלידה. נולדה לילדה בשם אורלי